בעקבות משהו שכתבתי ט' *שחזור*
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
שוב זיכרון שמציף- שכבר כתבתי עליו אבל רוצה לכסות עוד פינות בסיפור הזה. סליחה שזה שוב חוזר בעקבות מה שכתבתי לשחפונת על כך שאמא שלי עיוורת לגביי גם לגביי המקרה עם ההוא שבדרך לגן..שזה סתם שולי.. וגם בגלל שהעזתי לצפות בפרק מוקלט של התכנית "מה אתם הייתם עושים" השבוע שבה ביימו סיטואציה של ילדה שהולכת עם... פה זה היה מבויים. אבל מה עובר לילדה בת חמש בראש: דבר ראשון הילדה בכלל לא מבינה כלום. היא רק רוצה לראות את מה שהובטח לה. בובות או סוכריות. היא מסכימה ללכת בלי לחשוד בכלום. וגם שהוא אמר לי לשכב על הדשא צייתתי גם אם זה היה נראה לי משונה. עדיין, אין מספיק הבנה בשביל להתנגד. או להבין בכלל שמשהו לא בסדר! גם אם היד נשלחת לרוכסן.. גם שהוא ברח אז הצטערתי שאין בובות..): למרבה המזל,כלום לא קרה (שכנה צעקה) ובכל זאת, בסופו של דבר זאת הייתה חווייה מפחידה מאוד ובכלל לא פשוטה גם אם כלום במזל גדול לא קרה. בכל זאת, הלכתי עם.. אם השכנה לא הייתה רואה.. אז לא הבנתי אבל בסופו של דבר, עם הזמן התמונה על כל חלקיה נצרבו בתודעה. ונשמרו אי שם באיזה מגירה. רק עכשיו יש לי אומץ לנער ממנה עוד אבק.. כל מה שאני זוכרת זה אדם נטול פנים. לא זוכרת את פניו! אלא רק: בדרך לגן אדם הולך אחריי, מבטיח לי בובות בדשא של המועדון שריק מאדם, שוכבת,יד נשלחת לרוכסן , שכנה צועקת ונעליים (שלו) שרצות. רק כאשר הוא ברח הסתכלתי (בלי מודעות כמובן) על הנעליים שלו. הצבע, הסוג אז לא היו הרבה סוגים של נעליים והיה גם אדידס בצבע כחול לבן או אולי בטח חיקוי.. פרט שזכרתי (עד היום אני זוכרת את תמונת הנעליים שלו) כי כשהוא החל לרוץ זה הסב את תשומת ליבי לנעליו הרצות. כנראה זה מה שגרם לי לזכור. והעדתי על זה. ואני מקווה שפרט זה הוא מה שהוביל ללכידתו כי אז זה נותן לי כוח בתוך הסיטואציה הזאת.. לפחות משהו.. אחריי שהכל נגמר הלכתי כרגיל לגן בלי להבין שמשהו רע קרה וגם בסוף היום נתתי יד לאדם שחיכה לי בחוץ "אבא שלך" אמרו הבנות (מסתבר- שוטר סמוי.) וככה בתמימות נתתי גם לו יד והלכתי איתי לבית שלי ורק אחריי שהוא הלך אמא החלה להעצבן ולקלל (אותי) למה הלכתי עם זר.. אז הבנתי שמשהו רע קרה שזה הדבר שבדרך לגן ורגשות אשם - למה הלכתי איתו??? אמא כועסת-ילדה רעה עשתה משהו-רע.. טוב, ההמשך ידוע.. המשטרה,העדות וכל זה רק שאני זוכרת עוד משו זה שהבת של שכנה של סבתא שלי ניסתה לחקור אותי מי זה היה ואיך הוא נראה ואני נזכרת שהיא נתנה לי דף לבן לנסות לצייר וכל מה שציירתי זה מחסניות של כדורים.. אח של אמא היה אז חייל והיה לו כזה דבר שמאוד סקרן אותי! אז זה מה שציירתי לה וגם אני זוכרת את השיחה שאמרתי שאיש אחד בא לגן וניסה להיכנס בלי רשות אבל הוא היה שיכור ואני (בשיא גבורתי) פשוט העפתי אותו כמו בלון בחזרה אל מעבר לגדר. הוא היה שיכור ואני שהייתי יותר חזקה ממנו כמובן, כי הוא היה איש שיכור מתנדנד אז העפתי אותו אל מעבר לגדר במכה! זה היה ניסיון לפיצוי על החוסר אונים והחוסר שליטה שהיה במציאות. ככה כילדה ניסיתי לפתור את זה. "שניצחתי אותו במכה אחת" ידעתי שאני משקרת לאישה וידעתי שהיא לא מאמינה לי וידעתי את המציאות פשוט כילדה זה זה כאב לי נורא ולא יכולתי להתמודד עם זה אז המצאתי לה את הסיפור על האיש השיכור כי לא יכולתי לבטא באמת את הכאב שנגרם לי שהאמנתי לאיש אחד שרצה לפגוע בי. והרגשתי כ"כ אשמה! זאת האמת הערומה.
סמויונת הזיכרונות האלה שלא נותנים מנוח שהולכים ומתחדדים זיכרונות קשים וכואבים אמא שלא מבינה, כועסת - עלייך ולא על מי שניצל - האשם האמיתי במקום לנחם ולתמוך בך והניסיון של הילדה הקטנה לדמיין שהיא חזקה ויכולה להגן על עצמה כי בתחושה שלה אף אחד אחר לא מגן כי אמא לא מגנה ורק כועסת ומאשימה מציאות כואבת ולא הוגנת זיכרונות כואבים.... שולחת חיבוק מנחם, תומך ומגן לסמויה הקטנה ולסמויה הגדולה אותו חיבוק שהיה אמור לבוא אז מאמא שלך ולא הגיע.... אז הוא מגיע עכשיו ממני אומנם באיחור של הרבה שנים.... אבל הוא כאן, חיי וקיים! שחף
בפגעת בנק' מרכזית בחיי- בעיקר בהקשר של הסיפור האחרון עם ההוא בדרך לגן.. כמה פרטים, כמה שחזורים וניתוחים אבל עדיין הדבר העיקרי חסר ה-חיבוק אותו מעולם לא קיבלתי מאימי ילד נפצע מקבל שריטה בברך רץ מייד לאמא לבכות אמא מנחמת מלטפת מנשקת את הפצעים גם אם זה רק שריטה קטנה. ופה? מישהו כמעט ( ) את *הבת היקרה שלה* לא קיבלתי שום חיבוק שום אהדה שום דאגה שום חיבה אני האשמה ואיך אפשר היה להאשים ילדה כה קטנה? אמנם הייתי ילדה "בוגרת", יודעת לטפל, להיות אחראית אבל עדיין משהו חסר בהבנה. אולי אמא לא הבינה את זה.. חשבה שזה בכוונה. אכן מציאות אכזרית וכואבת שהובילה אותי "לחיות רחוק" כנטע זר במשפחתי. ומשפחתי תעיד על כך ש.. (אני) תמיד הייתי כזרה גמורה בתוך חיי המשפחה. לא משלהם. גם על זה ביקורת, גם על זה אשמה. שחפונת יקרה.. תודה על החיבוק שלך , על אותו חיבוק יקר שמעולם לא הגיע מאמי . כל-כך יפה מצידך להקדיש לי אותו כמה רגיש מצידך כמה יפה.. תודה.. סמויה
קוראת וכואבת איתך על מה שנאלצת לעבור .. על האשמה על הכעס שלי אמא בך ולא במי שצריך.. ככ מוכר.. אין לי הרבה מה לאמר כרגע רק שאיתך.. ושקראתי את הכאב שיוצא ממך.. שמזדהה בכמה דברים וששולחת חיבוק.. ((((סמויה))))
אבל אני מרגישה איתך.. שאני יכולה לשתף. אז ככה. אמול בלילה אחרי ה*שחזור* הלכתי לישון למטה לבד על הספה(של שתיים) אני מתכרבלת שם עם שמיכה וכיף לי. בתקופות מסויימות שדברים צפים לי וכל זה אז אני ישנה בה ובעלי..ובכן.. הוא נותן לי ספייס ולא שואל שאלות. הוא יודע שאני אוהבת את הספה... אז ככה ירדתי לי , התינוקי בלול לידי ואני חושבת..איזה כיף להתכרבל על הספה איזה שינה מדהימה בטח תהיה לי.. עוצמת עיניים. ולפתע מרגישה שאני לא יכולה לזוז, משותקת עם זרם חשמל כואב ברמות קשות בגוף וזה כאב מוזר שאי אפשר לתאר זרם חשמלי חזק.. וואט דה פאק? מנסה לזוז מהמצב הזה ואי אפשר. הלב דופק בפראות.. הרגשה מפחידה ותוך כדי שאני לא יכולה לזוז וכואב לי פיסית ברמות בכל הגוף פתאום חולמת עלייך ועל ה*פוגע* שלך שאני רואה אותו כביכול.וזה היה חלום בלהה. זה כנראה נכנס לי לללב ולתת מודע ברמות קשות. והערתי את עצמי בכוח מהחלום הזה ומהשיתוק המפחיד הזה. שמתי את כל הכוח בשביל להזיז איזה איבר. וואי אני מזה מצטערת זה בכלל לא באשמתך פשוט אולי כל זה קרה בגלל השחזור כנראה קילפתי מעליי עוד מסיכה והלכתי לישון חשופה אולי השחזורים האילו לא עושים לי טוב אולי זה אסור מה שאני עושה אוליהסרתי מעליי מסכה שלא הייתי צריכה. אולי אני צריכה להשאיר את המסכות אולי אני מתחילה להגיע למקומות של "אין כניסה" מצטערת שככה חלמתי עלייך וזה בכלל לא משנה לי את הרגשתי כלפייך!!!מקווה שאת לא כועסת עליי. אני רק רציתי לשתף אותך. וחצמזה באותו לילה מפחיד נכנסו לי עוד כמה חלומות מפחידים אז פשוט בסוף נשארתי ערה וזהו. אבל היום היה לי אחלה יום ותפקדתי אותו מצויין והספקתי מלא דברים.. זה לא מפריע לי ביום. וזה יעבור.. אז סליחה בובית שככה חלמתי את זה זה אולי מתוך הזדהות איתך אולי לקחתי את זה קשה..
כל כך הרבה כאב המון רגשות אשמה על לא עוול בכפך ולא עוול בכפותייך הקטנות של אותה סמויה בת 5 נכון שנורא כואב שאין אמא שמחבקת וסופגת את כאבי הגדילה והצמיחה שלנו כילדים אני מאמינה שאמך עשתה מה שיכלה ומה שהבינה לנכון גם היא לא עשתה נכון גם וגם אם לא הבינה לנכון את המצב לאשורו , לפעמים הורים אינם מסוגלים באמת " לראות " את מה שמונח להם ממש מתחת לאף לא כי אינם רוצים , אלה כי החיים שלהם היו קשים מאוד ומורכבים מאוד , וכל מה שהעסיק אותם זה לעבוד ולהביא הביתה אוכל לילדים ,כן , כך הדברים התנהלו פעם יכול מאוד להיות גם שאימך אולי מעולם לא חוותה מחוות של חום מאמא שלה , או שלא קיבלה ממנה את אותה נשיקה אחרי שהיא נפלה ,יתכן וכל מה שאימך קיבלה היה-למעשה כלום וזה מה שהיה לה לתת , מי שלא מקבל גם לא לומד לתת היא עברה חוויות מאוד טראומטיות בעצמה -וכנראה שנאלצה להתמודד איתם בעצמה , זה הפך אותה אולי לאשה קשה יום , לאשה שלא יודעת להפגין חום ואהבה ,וזה בדיוק מה שהיה חסר לך ,לגבי מה שעבר עלייך -מאוד כואב לקרא את מסכת השתלשלות שעברת , ושוב זה חוזר אל אימך ואל כל מה שכבר כתבי לך כאן ,הורים לפעמים מגיבים בכעס כלפי הילדים שלהם רק מתוך זה שאינם מסוגלים לפתור את הבעיה שהילד מעלה , הפחד והתסכול עושים את שלהם , מחבקת אותכן שתיכן המקסימות -את וקטנטונת בהמון חום ואהבה חטולית