לחטולית היקרה

היי, קראתי את תגובתך ושאלותייך.. קשה לי לוותר על אמא בחיי? לא יודעת, הרי כבר המון שנים...מגיל ארבע וחצי שהיא כבר לא בחיי. אבל שאלת גם לגביי הכינוי אמא? לא קשה לי לוותר על זה משום שאינני קוראת לה אמא, אלא בשמה הפרטי, אנו מדברות דקה כל יום, "היי מה שלומך, בסדר מה שלומך, נדבר מחר? כן, טוב ביי, ביי"-את מבינה? ככה כל יום, גם אם אגיד לך שעוד דקה אני תולה את עצמי, היא תגיד לי "אז נדבר מחר", החולי הוא קשה מכדי שההגיון יכול להבין זאת, לכן כמובן משתיקים את החולי במקרה שלה בזריקות כמטשטשות כבר שנים רבות את האדם שהייתה. כפי שכתבתי-היא מתה חיה, חיה מתה. לא יודעת למה..קשה לי עם התחושה הזו של ה"אינאמא"-לא יודעת למה..לא מסוגלת להשלים איתה וכאילו משהו בי כל הזמן מחפש אמא, לכן גם טיפול זה בעייתי עבורי, כי אז המטפלת נהפכת לאדם הכי קרוב ל"אמא", לתחושה שאני יכולה לייצר לעצמי שהיא כמו "אמא", אולי לפחות.. את מבינה? אצלי הסיפור עם ה"אינאמא" הוא קשה, בעייתי וכמעט בלתי ניתן לפתרון, לצערי אף נעשה קשה יותר ויותר עם הזמן ועם ההבנות העמוקות. ובנשימה זו אני גם אומרת תודה לכל מי שקראה אותי, בעינייכן הייתן איתי וזה המון מבחינתי, תודה על הסבלנות והיכולת שלכן לקרוא עד הסוף מבלי להתעייף. ורוצה להוסיף- גם אני הסתרתי. הוא עשה, הרס, עשה בי סימנים, ולא דאג למי יראה את זה ואיך אסתיר...הוא "סמך" עלי שאני אסתיר, וכך זה היה.. לא גדלתי איתו אגב, אם עדיין זה לא ברור. הוצאתי מהבית בגיל ארבע וחצי, מה שכמובן לא עזר לעיניין הפגיעה, אם כי אולי כן...כי לפחות זה כבר לא קרה כל לילה וכל הלילה. אגב, אצלי השנים הכי קשות בזכרון שלי זה השנים עד גיל ארבע וחצי, השנים שהייתי שם, למרות שבעצם הפגיעה המשיכה גם לאחר מכן. במקרה שלי אני גם מרגישה המון אשמה, כי בעצם למה הסתרתי? זה לא רק שלא ספרתי, אני גם כיסיתי את זה בהמון דרכים (כמו למשל הצטיינות יתרה בכל התחומים, חברתית ולימודית)..אבל האמת שגם לא היה כנראה את האנשים שרצו לדעת, שרצו באמת באמת לדעת, אחרת היו עולים עלי. אגב, משפחה שלמה, משפחה שלמה שהיא משפחתי נתנה את האישור, משפחה שלמה הסתירה את כל הגועל והאימה שעברתי, גם כאשר אינם ידעו, משפחה שלמה נתנה יד להתעללות של 15 שנים וחצי. משפחה שלמה. עצם הידיעה הזו היא לא קלה בכלל, רק הידיעה, אפילו..לאחר כמה שנים. אמן שיהיה לנו שבוע טוב, קל יותר... ושנזרע בו תקווה ואמונה,אמן. שלכן, ציפור

ציפור נפשי-יקירתי האינאמא -היא תחושה קשה ביותר שרק מי שחווה אותה יודע כמה התחושה קשה ,רוצה לומר לך ,שישנם מצבים שהאמא אינה חולה כמו אימך , אלה אמא בשר ודם שכן נמצאת בתוך חייך ביומיום ,ויחד עם זאת איננה שם לעולם כשאת כן נזקקת לה ! גם כאן מורגשת תחושת האין אמא למרות שיש אמא ,מצטערת נורא על אימך החולה , הלוואי שהיתה בריאה והיתה יכולה לתפקד כמו אמא בריאה לכל דבר שהיית נזקקת -ומי יודע -אולי בכלל לא היית עוברת את שבעת מדורי הגינום שעברת ,ויתכן מאוד שאז גם לא היית נזקקת לתמיכה של ה"משפחה " , מי יודע ? יקירתי -אמת אמרת , הידיעה כואבת מאוד , אך את כיום ברשות עצמך !!! אין לך ברירה אלה להתמודד עם מה שיש בשטח על כל צדדיו , ולענין המטפלת ,נראה לי שאת מספיק נבונה וחכמה כדי לדעת לעשות הפרדה ,פשוט לומר לעצמך שהמטפלת היא רק מטפלת ואי אפשר לעשות השלכות ולחפש בה את אמא מפני שהיא לא , ממש לא אמא , ולעולם גם לא תהיה , תעבדי על זה בתוכך ותנסי להשלים עם העובדות , אין ברירה אחרת ואז גם בטיפול יהיה יותר קל שיהיה שבוע נפלא חטולית

היי חטולית היא חולה קצת בגללי, תמיד ארגיש ככה מחלה ארורה, שהיא בטח מגנה עליה, ברור אני בטוחה.. נכון חטולית, אף פעם לא תהיה לי אמא עצוב לי להשלים עם זה..כמה שאני מנסה, נראה לי לפעמים שזה מה שהחזיק אותי בחיים, שאולי יום אחד תהיה לי..אבל לא, לא תהיה. זה לפעמים עצוב לי שזה נהפך לכאב העיקרי שלי