ערב תשעה באב,חורבן בית,מחבר אותי כל שנה

לחורבן הבית שלי,הבית שבניתי ממקום הרוס ממשפחה שבשבילם אני אויר ממשפחה שפגעה בי והותירה פצעים וחתכים בנפש שלי,בית שחשבתי ששם זה לא יהיה יותר,חייתי עם בן זוג שבעצם לא הכרתי שידע להסתיר ,הכנסתי לשם ילד, רציתי לבנות קן משפחתי קטן וחמים, ואז כמו בסופת טורנדו הכל נהרס במחי יד אחת,כל מה שהיה לי אבד לעד, כמו באפקט הדומינו אבן אחרי אבן נפלו כל החומות שבניתי,עד שהכל נמחק מהתמונה המשפחתית שלי יצאו כולם,נשארתי לבד, הרגע הכי קשה היה שבאו המובילים לקחת את כל התכולה של הבית שהיה לי, הרגע שבו אני לא יכולה יותר להכנס הביתה,כי זה כבר לא הבית שלי, מבט אחרון על הדלת על השלט כאן גרים אמא ...אבא... וילד ..... שהוצאתי אותו מהדלת הבית שגרתי בו 12 שנים, הבית שקנינו אותו על הניר,וראינו שלב שלב אייך הוא מתחיל לקבל צורה של בית, עד הרגע שקיבלנו מפתח,מי יכול היה לתאר לעצמו שיום אחד הכל מתהפך מתרסק אייך הדברים התגלגלו במהירות שלא היה זמן אפילו לעצור לרגע להבין מה קורה זה התחיל בזה שגיליתי את הגרוש שלי פוגע בילד,דיווחתי ולקחו לי את הילד,משם כבר לא רציתי להמשיך לחיות אם אותו בן הזוג ורציתי להתגרש,התגרשנו ובגלל חובות על הבית נאלצנו למכור אותו,ובזה לא נגמרה מסכת היסורים,הגרוש לא גר שם יותר אני נשארתי עד הצו פינוי ובינתיים הוצאה לפועל החליטה לקחת הכל,והם הצליחו חלק גדול לקחת, זה להשאר בלי ילד בלי בית עם חובות והוצאה לפועל שמאיימים ומבצעים, לא עבדתי באותה תקופה ובקצב ההתדרדרות הזה הגעתי לרווחה שדאגו לי לארוחות חמות פעמים בשבוע,מהמשפחה לא היה מה לנסות לבקש כי הם לא משפחה בכלל וכבר היה לי נסיון מר איתם בעבר בעניין הזה, זה לנסות להשאר שפויה בחיים לא שפווים,זה לאבד את כל מה שהכרת,זה להגיע לפגיעה בדברים הכי בסיסים בחיים,זה לאבד במידה מסוימת צלם אנוש,זה לאבד את האמון,זה לאבד את עצמך ערב תשעה באב וכל התחושות האלה חוזרות לי שוב,בית מילה כל כך רחבה, שמכילה כל כך הרבה.

ועכשיו שוב הגלגל חוזר על עצמו,שוב מתדרדרת

מעניין שבדיוק אני קוראת מאמר על הטיפול באמצעות דימוי של הבית. על כך שהמטופל וכל אדם רואה בבית את עצמו את הדימוי הגופני שלו בעיצוב משחזרים פינות בבית או בתים של מי שהיה טוב אצלם בבתים שהיה בהם רע המטפל לא אוהב את העיצוב ומנסה להמנע מלרכוש בית שיהיה דומה לבית הילדות שלו. לא אחת קורה שמי שנדד ברחובות בלי תחושת בית מתקשה מאד להקים בבגרותו בית יציב. זוכרת שבילדותי עברתי יותר מעשרה בתים בגיל שש נשלחתי לגור אצל אחותי הבכורה שהוציאה עלי כעסים שהופנו כלפי אמא שלי שלקחה אותי למפגשים עם המאהב שלה ודנה אותי לקונפליקט נאמנויות עם דמות האב היחדיה שאהבתי וידעתי בילדותי עם בעלה. שהכריחה אותי לאכול. ועוד ועוד. בכתה ד נדדתי ברחובות רעבה ובודדה כי אמי עבדה משמרות ושעות רבות גם בלילות אחרי חצות ולפנות בוקר למדתי להכיר את צפון תל אביב של חיי הלילה...פגשתי כמה אנשים מענינים ככה... בכלל הייתי מה שנקרא ילדה שקופה לא רואים את הצרכים שלה ובוודאי שלא מספקים אותם. זוכרת שגרתי בגיל שתיים עשרה בקיבוץ כילדת חוץ ואת ההשפלות שיש במקום הזה תיארה יפה סופרת ילדים בספר ששמו ילדת חוץ. הניכור והזרות החשדנות והאמירה הגלויה את לא משלנו! כשבגרתי ונישאתי אחד הדברים הראשונים שעשינו היה לרכוש בית קרקע יפה בעיירת פיתוח שתלתי עץ דובדבן ונרקיסים בית חדש מרווח יפה שהיה סוף סוף שלי חשבתי שמפה לא נזוז אבל האבטלה והמצב הכלכלי גרמו לנו למכור את הבית ולעבור מאז עברנו מעיר לעיר בעקבות הלימודים והפרנסה שוב נדודים. והמשבר של אובדן הבית ההוא היה מקביל לאובדן יישות חלום בטחון אמון השבר הזה לא נשכח כשנה אחרי כן התגרשנו התחלתי ללמוד מקצוע ותואר הבנתי שאם לא אהיה עצמאית איש לא יעזור לי לספק את הצורך שלי בבית גם לא הוא...ושהבית האמיתי הוא אצל האדם עצמו אולי בגלל זה אני אוהבת צבים לוקחים איתם את הבית שלהם עליהם. חושבת שחורבן הבית הוא לא בהכרח חורבן המשפחה אצלך שני הדברים הלכו ביחד ואני מניחה שהטראומה כפולה ומכופלת. לאבד ילד בנוסף לאובדן הבית נשמע לי נורא מכדי לתאר. גם אני לא ראיתי ולא רואה במשפחה שלי שלוש הגורגונות כלומר משהו שיושיט יד כדי לתת רק כדי לקחת. מאחלת לך כתם שתרגישי מתישהו די בטחון כדי להתארגן על בית משלך. מה קורה עם דירת עמידר? את לא זכאית? ניסית?

הזדהתי ונזעקתי עד עומק נפשי. בנוגע לבנך יחידך/יקירך: סוככת וגוננת עליו, דיווחת לרשויות המתאימות מאחר וטובת הילד היתה מונחת על הכף ונזקף זכות זאת לרעתך?! ונטלו אותו מחזקתך ומעמדת האופטרופוס שלוך עליו המוקנת לך מתוקף החוק? האומנם אין דרך חזרה במדינה תיקנית, סוציאלית ונאורה?