עייפות ....חטולית וליזוש??

חטולית, ליזוש??? מה שלומכן? אני מוצאת את עצמי כותבת היום, כאשר אמש בשעות מאוד מאוחרת רציתי להתיישב ולכתוב, אך החלטתי לא לעשות זאת, תהיתי אולי זה סתם יהווה עוד מכשול עבורי בדרך לשינה.. נרדמתי רק בארבע וחצי לפנות בוקר, ישנתי חמש שעות... האמת שיחסית זה בסדר, חמש שעות...טוב שיש לי את הפריבילגיה של יום שבת. איך ממשיכים שיש בתוכי, במחשבותיי, במוחי..כל כך הרבה אימה? לפעמים אני מרגישה אשמה על הזכרונות המזעזעים שלי, על הדברים הנוראיים שחוויתי שאין איך לצקת אותם למילים. איך ממשיכים שיש בי כל כך הרבה אימה, כל כך הרבה דם? תחושה כזו של גועל שאי אפשר להסביר אותו. תארו לכן, שלא פעם אני מרגישה (במיוחד בתקופה האחרונה) שאני צריכה מטפלת מחוץ לארץ, שזה לא הגיוני שזו תהיה מטפלת מהארץ. דבר ראשון בגלל החשיפה, בגלל שאחשוף לא מעט אנשים, ודבר שני בגלל שבעצם אני לא בטוחה שהמטפלות פה בארץ מסוגלות להתמודד עם מה שאני צריכה להביא, צריכה להוציא מתוכי.... אתן יודעת, זה כמו סרט אימה כזה שנדמה שאין לו התחלה וגם לא סוף...איך מתארים לאדם שמעולם לא היה בכ"כ הרבה אימה, חיים שלמים שהיו מבוססים על זה? ולקום כל בוקר, כמו ילדה טובה, ללכת ללימודים, להצטיין..זה עוד יותר מטריף, הפער הזה.... הפער הזה בין האימה לבין החיים שכיביכול ראו מבחוץ... איך הצלחתי לתפקד ולהסתיר הכל? אלו שאלות שהיום אני כבר לא שואלת..מרגישה שעברתי שואה, יותר משואה, משום שבני האדם האלו היו אמורים להיות חלק מחיי, והם הרסו אותי, פגעו בי. מרגישה שהתהום עמוקה יותר מכפי שאוכל אפילו לצייר, מרגישה שעיר שלמה נפלה עלי, מרגישה עייפה מכל אותם מילים שלא מצליחות להעביר את תחושותיי, לא פעם, מודה, עייפה מלכתוב, מלהיות....מההוויה של עצמי. עייפה מטרגדיות, טראומות וכל אותם ארועים שלא פגשתי אנשים שמסוגלים להכילם.... מוצאת את עצמי כמו פזמון קבוע, חוזרת על העייפות שלי... על הצורך והרצון שלי לחדול, להניח להכל.....פשוט לעצור ולא להיות, לפרוש בשיא. מחבקת את עצמי ומזכירה לעצמי שעודני כאן. שלכן, היום שלכן.....מדהים לכתוב זאת, שלכן...ולדעת שזה בסדר... לחתום כך.. אם הייתן יודעות כמה כל מילה ומילה מסמלת משהו, כמה כובד ומשקל יש לכל מילה, לכל תחושה ולכל הבעה במציאות הזו. ציפור נפשי

היי ציפור יקרה... בהחלט דברים לא קלים! ואיך שהתמודדת איתם.. פתאום הזכרת לי את הצורך להסתיר, את היכולת המדהימה הזאת להסתיר בלי שאף אחד ישים לב. אף אחד! וכנראה גם מי שידע התעלם. אני חושבת..האם באמת באמת אף אחד לא ידע??! אף אחד לא ראה? השכנים? המורה? הרי זה לא ייתכן. והבושה- עדיף באמת שאף אחד לא ידע. בין כה וכה את מרגישה אשמה. מצטערת שאין לי מילים מנחמות.. על זה. את הגרוע כבר עברנו. ואני נזהרת מלהשתמש במילה "שואה" מפאת כבוד לאלה שבאמת היו בה אבל יש קווי דמיון מה כל כך שונה שאנחנו חווינו "שואה"- והסתרנו? כן, כבר שכחתי הכל..מזמן כמו אסיר שיצא מהשבי. כמו אדם שמתעורר מסיוט ומגלה שזה היה רק חלום.. וזה תלוש ממני לגמרי למרות שזה היה ואני עדיין תוהה, כמוך איך חייתי באפלה כל-כך גדולה? איך שרדתי אותה? מה נפלא הוא טעם החופש! כיום אני חוזרת "לשם" רק בחלומות ולמרות הסיוטים בלילות לא אכפת לי כי זה רק חלום.. שבסוף מתעוררים ממנו ולא קורה שום דבר. זה כבר לא נוגע בי וזה לא יכול לגעת בי זה הכל כבר בעבר. נגמר.

כן , מעט עייפה , לא מזמן הנכד שלי חזר לבית הסבים השניים שלו ,עייפה לא בגללו אלה בגללי ,,,,,,,,,, גם לי החגים האלה אינם קלים ועוד שאני הולכת להתארח אצל אמי לישון אצלה בערב חג כי אנחנו שומרים שבת , ושם אצל אמי נמצא אחד הפוגעים שלי ,,,,,,,,,,,,שהוא לא אבי הביולוגי , לא חסר על מה לחשוב ,,,,,מספיק לי רק להגיע לשם והכל מתחיל לעלות,,,,,,לצוף,,,,,,,מגע,,,,,,,ריח,,,,,בושם הסירחון שלו , הבל פה שלו,,,,,,מילים שלא מפסיקות להדהד,,, הערק המסריח שלו ,,,,,,,,וכמובן כל מה שבא אחרי,,,,,,,,,,,,, ואמי שתמיד צופה מהצד ולא רק שלא מגינה עוד דוחפת אליו כי,,,,,,,,,היא צריכה שקט,,,,,,,,,,, מצטערת מתוקה ,,,,,,לכל אחד ואחת יש את הגהינום הפרטי שלו ,,,,,,, מבינה אותך מאוד , באמת !!! לא הייתי מהמרת על זה שלא תוכלי למצוא כאן מטפלת נהדרת שכן תוכל להכיל , לתמוך ולעזור בכל מה שאת צריכה , את צריכה לחפש אותה עד שתמצאי את הכי המתאימה , ואת תמצאי , אני מאמינה שכן הייתי במקום שלך יותר מפעם אחת והנה שאני עדיין כאןןןןן כשנופלים זה תמיד לצורך עליה , ואת , ברגע שתמצאי את המטפלת המתאימה תנסקי גבוה גבוה לגבהים שמעולם לא ביקרת בהם שולחת חיבוק עוטף ורך מתוקה -סליחה על הגיהנום שלי ,,,,,,,,, אולי בכלל לא היה במקום עכשיו כי את בעצמך זקוקה לתמיכה אבל יצא חטולית

יקירתי, אני מוכרח לשאול למה את הולכת מלכתחילה למקום שאת לא חייבת שהפוגע שם?

גם אם תהיה התרסקות את כבר יודעת שאחריה תהיה שוב נסיקה. יקרה שלי - המחויבות שלנו להורים, המחשבה הזו שאנו חייבות להם, הערכים עליהם חונכנו מוטבעים בנו כל כך חזק תובעים מאיתנו את כל כך האנרגיות - ומה איתנו? מה איתך??? כל הכסף שהושקע בעולם לא שווה אם אי אפשר להנות ממנו. מקווה שתעשי את הבחירות שלך-יהיו אשר יהיו, מתוך שלמות , ומתוך קבלה של המחיר ששיהיה עליך לשלם .ושתדווחי לנו בשלישי שהיה הרבה יותר פשוט משחשבת ושעכשיו את ממש בסדר... מחבקת - ליז

כבר פעם שלישית. מחפשת מילים לנחם, שיחבקו, שיאפשרו לך לעבור את הכאב הזה שכל הזמן צף ועולה מנסה להטביע אותך... וכמו תמיד במילותיך שלך-מוצאת לעצמי נחמה , מוצאת את החוזק שלך, את היכולת הזו והתבונה הזו - "לחבק את עצמך" שהרי מי יש לנו אם אין לנו את עצמינו. אז חבקי חזק וכשאת מחבקת תדמייני שגם אני שם עוטפת אותך העטופה וגם חטולית וגם..כמה שכבות שאת יכולה להרשות לעצמך עד שתתמלאי בכוחות מחודשים. לגבי המטפלים בארץ או בחו"ל - אני מאמינה שגם כאן יש את מי שיכיל. אולי הקושי הוא בכך שמכירים כולם את כולם. אני בחרתי להיות מטופלת רחוק מאוד מהבית והבחירה הייתה קשורה לעניין הזה שלא התאים לי להיות מטופלת בתחנה שבה כולם מכירים את כולם , שבה יש סיכוי סביר שאפגוש אנשים מוכרים מטפלים או מטופלים. מקווה שתמצאי את מה שאת מחפשת, הפורום נהדר ועוזר מאוד אבל אל תוותרי לעצמך בעניין הטיפול. המון כח לך יקרה.