מכתב למטפלת.. אולי אולי ט'

מטושטשת, כל-כך שונה כל-כך אחרת רוצה לצעוק רוצה ללכת. כל-כך שונאת את תחושת חוסר הבהירות הזאת של עצמי. את התלישות, את הלא חם ולא קר, אני כבר לא באמת יודעת מה אני רוצה, שהכל כל-כך עמום ולא מחובר בפנים. ואז שום דבר לא נראה אמיתי- לא בחוץ ולא בפנים, רק מטאפורות נטולת רגש וצבע. כל-כך מבולבלת ומיואשת מזה. שום דבר לא חד. שממה. מדבר. זו אני. ללא צבע. ללא תזוזה. ללא קול. קור פנימי. אפילו שאני כותבת אני לא ממש מרגישה את עצמי. מי זו הילדה הזאת? למה היא מסרבת לתת לי להכיר אותה? איפה היא בכלל? ומה היא רוצה? לפעמים היא יוצאת לי לכמה רגעים מבלבלת, מפחדת, דורשת יחס ונעלמת. מגיחה פתאום למציאות היא נהיית מוחשית, כאילו יכולתי לתת לה יד. פתאום יש לה מילים. אחר כך היא שוב נעלמת, כאילו צריך לתפוס אותה שהיא בחוץ. היא עקשנית נורא ולא בטוחה. היא מרגישה שלוחצים אותה לפינה בלי שום עזרה ממשית. היא בלילה לבד ולא כל-כך יודעת איך להתמודד. כאילו לא אכפת להם מספיק. ואיך אני יכולה להתווכח עם ילדה, תגידו לי, איך? *** שונאת לתת לך את המקום הזה. שונאת לתת לך להיות קרובה. איפה אני שבשליטה? אני שמחליטה ואי אפשר להזיז אותה מההחלטות? אני שאומרת שלא רוצה לבוא ובאמת לא באה? אני שלא צריכה אף אחד. לאן נעלם הכוח והשליטה שלי על עצמי? את- (אפילו שאני לא מאמינה שאני אומרת את זה), סוג של פיתוי. את יודעת לגרום לי להרגיש שיש משהו שיכול להיות יותר טוב, כאילו כמו משהו שאפשר לקטוף אבל לא באמת אפשר. כבר אמרתי שאני מרגישה כמו ילדה קטנה. כמו שמשחקים עם ילדים. שמראים להם משהו שהם רוצים וכל פעם שהם מתקרבים וכמעט מגיעים מרחיקים להם אותו שוב. ככה אני מרגישה. אני מאפשרת לך להתקרב. לפעמים באמת נותנת לך להיות קרובה כל-כך. במקום כל-כך פגיע. וחושבת שאולי זה באמת יהיה הסוף. שאחרי זה תבוא ההקלה הגדולה, שהפחד, הבושה וחוסר הרצון לבוא לפגישה אחרי ייעלמו כבר. ולפעמים שאני כל-כך פגיעה אני מאבדת את השליטה שלי. אני נמשכת איתך למקומות כואבים ואפלים ובאמת באמת חושבת שאם אספר עוד משהו השמים ייפלו. ואת גם יודעת ללחוץ. לא סתם הענקתי לך את תעודת הקרציות. נכון שכולם מתפקדים והכל רגיל אבל אצלי משהו באמת נופל כל פעם כזאת שאני שם איתך או עם דני. לפעמים אני נזכרת איך כשהייתי בערך בת 6 וצבעו לנו את הבית. במטבח צבעו בצבע שמן, אמא הייתה כל-כך לחוצה שניגע ונהרוס והיא הזהירה אותנו בלי סוף שאסור ואסור ואסור לגעת בצבע. וכמובן שככול שהיא הזהירה אני הייתי חייבת לעשות דווקא ולגעת. אחרי שנגעתי אמרתי לאחי והוא נקרע מצחוק מזה שהייתי כל-כך לחוצה ואמר לי שעכשיו חייבים למרוח לי בננה על היד, גיסי ואחותי גם צחקו איתו ושיתפו איתו פעולה והתחלנו לחפש בננה. איתך זה אותו הדבר. בראש אסור לגעת בזה. פשוט אסור. אני יודעת שקצת קשה לך לקבל את זה אבל זה ככה. שם בדיוק אני הקטנה משתלטת. שם בדיוק השליטה שלי בתור אדם בוגר עם כל העקשניות שלי נעלמת. ואת דוחפת לשם. כאילו זה באמת בסדר. ולפעמים את שוכחת (?) שרוב הפעמים שאנחנו שם זה בכלל אני הקטנה. אני שלא יודעת איך להתמודד עם זה. אני שלא יכולה להתמודד עם זה, ובטח שלא לבד בלי כלים.. הקטנה הזאת משתלטת ובזמן שהיא בחוץ אי אפשר עליה. היא איומה קשה והרסנית. אבל גם אני בדיוק כמו אז רוצה לגעת. מאוד רוצה לגעת. ואולי כל-כך רוצה לגעת בגלל שזה אסור? היום אני כבר לא אותה ילדה בת 6 ועדין אני רוצה לעשות דווקא ולגעת. והיום את פה מזמינה ואפילו מושכת אותי לשם, לספר, לכתוב, להוציא. וכל השליטה שלי נעלמת. כל המקומות הבוגרים שלי כאילו נמסים ומשחררים. ואני יודעת שאני לא באמת מדברת ומספרת מספיק. ומה בעצם אני באמת רוצה? לתת לילדה הזאת לדבר או לא? לתת לך להיות קרובה או לא? ואיפה הגבול? לפעמים אני כל-כך מצטערת שבכלל הכרתי אותך. עם אף אחד מהמטפלים לפני זה לא היה. אף פעם לא הייתי עצובה או מפחדת מזה שהם בחופש. שונאת את זה שאת נמצאת ומזמינה. וגם קצת רוצה (קצת לא באמת באמת) שלא תחזרי בכלל מהחופש. שלא תהיי יותר. שלא תזמיני יותר. שאני אחזור להיות אני עם כל השליטה שלי.

נגעת לליבי במכתבך ,פעמים רבות הייתי במקומות האלה ועדין אל תתני לעצמך לוותר תרפי ותתמסרי לטיפול למרות הכאב אני בטוחה שהמטפלת שלך יודעת שהילדה הקטנה שבתוכך היא זו שלפעמים מנהלת אותך אבל אם לא "עובדים" על המקומות האלה ונותנים לילדה הקטנה שם לצאת זה לא יגמר לעולם . תשתפי את המטפלת שלך ברגעים האלה שאת לא עצמך ,ספרי לה על המקומות שהילדה הקטנה היא זו שמביאה אותך הגדולה למקומות קשים שהפחדים שלה מנהלים את חייך וקשה הלך לעשות את ההפרדה . אני שוב אומרת כל מה שכתבתי פה זה מהכאב הפרטי שלי גם הילדה שבי היתה ועדין (אומנם לא באותם עוצמות)צריכה שיגנו עליה יאהבו ויעטפו והכי חשוב שירגיעו אותי מפני הפחד. מחזקת את ידייך ומבינה לליבך רות

תודה על התגובה. המטפלת יחסית די מודעת למצב. הקטע שהתחלתי עוד טיפול יחסית חדש. (CPT) שמעת על זה? וכרגע הכל עולה בלי הרבה שליטה. אני גם מרגישה שאני כל היום עסוקה בטיפולים. וההרגשה הזאת די קשה. כמובן שיש עוד דברים שאני עושה במשך היום אבל הטיפולים שיוצאים משהו כמו 4 שעות בשבוע (חוץ משעורי הבית שה CPT דורש) וזה מאוד עמוס. ודווקא עכשיו בתקופה מאוד עמוסה המטפלת יצא לחופש. אומנם לחופש קצת אבל בכל זאת. ובפגישה האחרונה לפני שיצא היא בקשה וגם לחצה לעשות את שעורי הבית מהCPT (לכתוב את הפעם הראשונה) בהתחלה התנגדתי ובסוף עשינו את זה. היה מאוד קשה וגם זה כנראה מה ששבר אותי.. ציפיתי שלפני החופש תהיה פגישה כלילה ומחזקת..

למי שהייתה פה פעם, טוב לראותך איתנו כאן, המכתב שלך מרגש ומביע בעניי בלבול ועמוס רגשי, מאבקים שלך ...של הילדה...כל אחת והמקום שלה... כמה מקום משאירה? כמה מקום מאפשרים לה? כמה מקום את משאריה? מאפשרת לילדה? כל אחת מכן זקוקה למקום, נראה שאת עובדת קשה מאוד ואין לי ספק שהתוצאות יבאו ותוכלי לראותן, האם שיתפת את המטפלת? האם היא קראה את המכתב? חזקי ואמצי החופשה תעבור מהר ואת תגלי רק דברים טובים על עצמך ועל הכוחות והיכולות שלך בהצלחה אידה

תודה. לפעמים נראה לי שמשאירים לה יותר מידי מקום. אני באמת בתקופה מאוד מאוד עמוסה. פעמים בשבוע אצל המטפלת בפגישות ארוכות מהרגיל, (שעה ורבע). ועוד שעה בשבוע של cpt שמעת על זה? ה cpt מצריך המון עבודה בבית ואני חושבת שזה כבר יותר מידי בשבילי. טוב שהמטפלת בחופש ואני גם כמעט בטוחה לגמרי שאני לא אפגש איתה ביום ראשון (כמו שאנחנו אמורות אני חושבת שאדחה עוד קצת את החופש. עוד לא נתתי למטפלת לקרוא את מה שכתבתי ואני גם מאוד מתלבטת איך לעשות את זה.. התקשרו מהמרכז. התיק כנראה יעבור פרקליט. מצטערת רק הייתי צריכה להוציא את זה..