שאלה למחשבה... הייתי רוצה לשמוע מה אתן חושבות.....

אני קצת הסתבכתי מה עדיף, להרגיש או לא להרגיש? מצד אחד לא להרגיש זה לא טוב זה קצת כמו להיות מתה רגשית ומצד שני כשמרגישים אז נופלים וזה עוד יותר גרוע וצריך ללמוד לשלוט ברגשות כדי לא ליפול לסלק את הכאב כדי להרגיש טוב אבל זה אומר להתכחש לרגשות והכחשה זה לא טוב בקיצור הסתבכתי

את מעלה כאן שתי שתי קיצוניות- מצד אחד- לא להרגיש בכלל מצד שני- להרגיש בעוצמות.. הקיצוניות שבדברים היא ההרסנית לנפש לא הרגשות עצמם שהם חשובים לתפקוד ולשלמות. צריך למצוא את הפשרה והאיזון באמצע. יש מקרים שנותנים טיפול תרופתי לאזן את המע' הרגשית וזה עושה רק טוב לאדם ומניח לו לתפקד. זה המצב האופטימלי. אני חושבת שלא סתם בא האדם לעולם עם מע' רגשות. יש לה תפקיד חשוב בגוף שלנו. (סתם ניקח מצב פיסי- כשאת דורכת על משהו חד מיד מרגיש כאב ונזהרים) מהבחינה הרגשית זה יותר מורכב.גם הכאב הרגשי הוא חשוב ובא לאותת שמשהו לא בסדר קרה. הנה דוגמא לקיצוניות השנייה- מה קורה "שלא מרגישים" : בילדותי הדחקתי לגמרי את הפגיעה והעלמתי אותה ושכחתי אותה ולא כאב לי כלום. האמת למרות שידעתי שמה שקורה לא בסדר אבל נאלצתי לשתוק. כדי שאוכל להמשיך לשתוק בשקט בחרתי לא להרגיש כלום. הנפש לא יודעת לשקר,עמוק בפנים היא מרגישה שמשהו לא תקין התרחש ואי אפשר להמשיך כאילו לא קרה דבר. שילמתי על כך מחיר כבד. עשיתי דברים לא הגיוניים ולא צפויים כמו שתלשתי לעצמי גבות וריסים יום אחד, שעשיתי קרחת, סתם ככה לא יודעת למה התחלתי לחפש "שחורים" בפנים ומפה לשם זה עבר מהר מאוד לפציעה עצמית חמורה עד שהרסתי אותם. אח"כ התחרטתי נואשות והתביישתי על הנזקים החמורים שגרמתי לעצמי ורק מזל גדול ומכון קוסמטיקה ידוע הביא לך שהכל החלים כאילו ולא קרה כלום. שילמתי על הפנים הרבה כסף. אין לך מושג איך התביישתי ללכת לעבודה עם פנים פצועות ששום מייק אפ כבר לא הצליח לכסות על מה שעשיתי להם. וגם אחרי הטיפול לקח לזה שנה להחלים! אם הייתי חשה כאב נפשי ומעבדת אותו אז אולי לא הייתי צריכה לעשות את הדברים הללו. והקיצוניות השנייה- "להרגיש בעוצמות": זה קרה שנפגשתי עם הכאב ממש במקרה בטיפול ההוא שהיה לי. בהתחלה התרסקתי ממנו. הרגשתי אותו בעוצמות מסוכנות ולא מאוזנות. (את זוכרת איך נראו ההתכתבויות הראשונות שלי ואיזה מילים קיצוניות!) ולא יכולתי להדחיק את הכל בחזרה כמו שעשיתי בילדות כי הכל עלה לרמה של מודעות. למרות זאת, עכשיו אני יודעת טוב שחשתי אותו לראשונה בחיי כי הוא גרם לי להתנקות ממנו ולהחלים יותר טוב. עכשיו אני מרגישה מאוזנת, באמצע, לא לכאן יותר מידי ולא לכאן. וזה משהו שלמדתי מהמטפלת ההיא כי היא דיברה איתי על קיצוניות ודברים כאלה. אז שחפונת,באמת שאלה מעניינת אני עניתי לפי נק' מבטי. באמת מעניין מה שאר הבנות יגיבו.. יום נעים, סמויה

אני מסכימה איתך בקשר לקיצוניות בעצם שום דבר שהוא קיצוני אינו טוב בכל דבר דרוש איזון הבעיה היא שכאשר חשים כאב עוצמתי הרבה מאוד שנים ברצף נוצר סוג של התמכרות לכאב ויש קושי להישאר בטוב תמיד יש נטיה לגלוש לרע, למצב דכאוני כי זה משהו מוכר וידוע והטוב, בגלל שהוא לא מוכר, הוא מפחיד ובמצב כזה צריך להתאמץ בשביל לשמור על הטוב כי זה לא בא בטבעיות וכאן נוצר הצורך לשלוט ברגשות השליליים ולהילחם בהם כדי שהם לא ישתלטו על החיים ומכאן באה השאלה שלי ששאלתי קודם מה עושים במצב כזה נותנים לרגשות להיות שם או מנסים לשלוט בהם?

היי. כבר עניתי למטה על חלק מהשאלה. ורק רוצה להוסיף שהכל עניין של טיימינג ומינונים - כלומר משתנה בהתאם למצב, לאדם, לעיתוי ,לעוצמת הרגשות ולמשך הרגשות. וגם - זה לא: או - או.

שחף יקרה, את באמת לא יודעת את התשובה? תחשבי לפני 5 שנים נגיד כשהיה קורה משהו....או רגשות היו מצפם בעקבות טריגר... מה ואך היית מרגישה? ואם היום יקרה אותו הדבר.... מה תרגישי? האם הכאב, התסכול , הבושה...כל רגש אחר...יהיה באותה עוצמה? כשאנו מרגישים אנחנו וגם מדברים על הרגשות....לא בורחים.... אנחנו גם מאמנים את עצמנו להרגיש... גם עם תמיד יש כאב...הוא אחר....אולי שונה...אולי פחות ממוטט...אולי לא משבית... מה את חושבת? אידה