נגמרו לי הכוחות :(
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
אין לי כוח לקום מחר בבוקר וללכת ללימודים זה לא אומר שאני לא אעשה את זה במיוחד שהשיעורים מחר מאוד מעניינים אבל כרגע אני מרגישה שאין לי כוח וחוץ מזה הראש תרוד במחשבות שלא בא לי לחשוב אותן שלא עושות לי טוב רוצה שהמחשבות פשוט יעלמו הן לא מועילות לי בשום דרך וזהו עייפה מדי זזה לישון לילה טוב עולם....
היום בבוקר היה לי שיעור שנקרא טיפול באמנות בפסיכיאטריה אז התפתח דיון של מי זה "הם" - החולים ומה זה "אנחנו" - הבריאים עד כמה הגבול יכול להיות דק יש אצלינו הרבה בנות שעוסות את העבודה המשית באברבנל ואני היתי שם בשנה שעברה ומצאתי את עצמי מדברת על עצמי כשייכת לשני העולמות שעכשיו אני יושבת בכיתא ושייכת כביכול לעולם "הבריא" ומחר אני יכולה לשבת בקבוצת תמיכה לנפגעות שרבות מהן אולי מתאשפזות מדי פעם (וגם אותי רצו לאשפז לפני כמה שנים) ואז אני כביכול שייכת לעולם "החולה" אז לאן אני שייכת באמת? ושבגדול לא קיים "הם" ו"אנחנו" ניתן להיות בו זמנית בשני העולמות ולמעשה כל זה עולם אחד ולא ניתן לעשות את החלוקה כי הרבה פעמים האנשים שייכים גם לפה וגם לשם זאת הייתה שיחה מאוד לא פשוטה עבורי כי זה נושא כואב שאני הרבה פעמים חוזרת אליו מי אני? לאן אני שייכת? האם אני בריאה או חולה? או שאני לא זה ולא זה? מן חיפוש של זהות עצמית.... שנמשך שנים על גבי שנים ודיברנו גם על סטיגמה וסיפרתי שאני תמיד מסתירה מההורים של הילדים איתם אני עובדת שאני לוקחת תרופות פסיכיאטריות ומסתירה את הקשיים שלי ואת העבר שלי כי אם ידעו, אף אפחד לא ירצה שאני אעבוד אצלו ואני יודעת שאני טובה במה שאני עושה אבל את אף אחד זה לא יעניין אנשים יחששו שאני אעבוד עם הילדים שלהם בגלל הסטיגמה זה היה החצי הראשון של השיעור היה קשה אבל זה היה כלום לאומת החצי השני של השיעור בחצי השני של השיעור המרצה הציגה בפנינו מקרה של אישה שעברה גילוי עריות המרצה הראתה לנו איך באמצעות הציור האישה הזאת עברה תהליך של עיבוד הטראומה האישה לא הצליחה לדבר על הפגיעה בכל השנים שהיא הייתה בטיפול פסיכולוגי והיא דיברה את הפגיעה באמצעות הציורים שלה בלי לדבר עליה ובציורים היה אפשר לראות איך לאט לאט היא עוברת מעמדה של קורבן לעמדה של שורדת של מישהי שמחזירה את השליטה לידיה זה היה תהליך מדהים ומה שהכי מעניין היא לא הייתה מודעת לתהליך שהיא עברה כל עוד, בסיום התהליך, המטפלת באומנות לא הראתה לה את רצף הציורים שלה ואיך נבנה ומתפתח שם הסיפור של עיבוד הטראומה זה לא היה טיפול פרטני זאת הייתה קבוצת סטודיו פתוח שהמטופלים באו לשם לצייר ולא היו דיונים על משמעות הציורים הרעיון הוא שהתהליך האומנותי בפני עצמו הינו מרפא ומאפשר לעבד תכנים פנימיים זה היה מדהים לראות את התהליך שהיא עברה אבל זה היה קשה בטירוף לראות את כל הציורים שלה שדיברו את הפגיעה ולזהות את עצמי בתוכם ולהבין את המשמעות כל כך לעומק הבנתי שמדובר בפגיעה באחד הציורים הראשונים שאפילו המטפלת שלה (המרצה שלנו) לא יכלה לזהות את זה בשלב מוקדם כל כך זה נהיה חד משמעי בשבילה רק בשלב הרבה יותר מאוחר של התפתחות הנושא בציורים כשאמרתי לה את זה - שכבר בציור הזה רואים והסברתי לה איך, היא פתאום שקעה במחשבות זה לא משהו שהיא הצליחה לראות לפני כן ואני בקושי נשמתי ומצד רציתי לברוח מהכיתא ומצד שני לא רציתי להפסיד רציתי לראות את התהליך אז כשהיא סיימה להראות לנו את הציורים ברחתי מהכיתה יצאתי ל-5 דקות לשתות קפה ולעשן היתי חייבת להתאוורר ואחר כך חזרתי לדיון כשהשיעור הסתיים הייתי שקועה בעצמי לא הייתי מחוברת למה שקורה סביבי הרגשתי שאני זקוקה לזמן לעצמי אז הברזתי מהשיעור הבא למרות שגם הוא היה מעניין והיה חבל לי להפסיד אותו אבל זה דרש ממני יותר מדי כוחות להישאר עד סוף יום הלימודים אז וויתרתי לעצמי ונסעתי הביתה אני יודעת שזה יצא ארוך בטירוף אבל הייתי חייבת להוציא את זה איפשהו!.....
איך עם כל העומס הזה בראש ובנפש אני אמורה מחר להצליח ללמוד?! איך אני אצליח להתנער מכל זה ולכתוב את העבודה הארורה הזאת?!
שחף יקרה סטיה חברתית מי מגדיר את מי? אנחנו? אנחנו מגדרים את מי שלא נורמלי? את הסוטה? את זה שלא בסדר? ואולי אנחנו לא נורמלים? מי יודע מהו הולם? הנכון? ה"נורמלי"? בחברה שלנו אוכלי כלבים - לא נורמלים....בחברה בתאיילנד זה מאוד נורמלי(סליחה על הדוגמא...) נורמלי זה עניין של הגדרה! ומי מגדיר אולי ניתן לוותר על ההגדרות,???? ולדעת שכולנו לפעמים זקוקים לעזרה, מאנשים, חברים, משפחה, אנשי מקצוע , תרופות, קבוצה ועוד לפעמים אנו מבקשים או נעזרים בכלים כמו הציור שאת מתארת מבלי לדעת,אך ללא ספק שזה נעשה במקום בטוח, מקום שמאפשר. מאוד מובן הקושי שלך בשיעור, אך התמודדת איתו בגבורה!וטוב שעשית הפסקה! דעי שתהליך הלמידה - ההכשרה וגם בטיפול עצמו כרוך במתמודדות והסתכלות במראה לא פעם, הכשרון הוא לעשות הפרדה ותמיד להיות בהדרכה....ובמידת הצורך בטיפול, סומכת עלייך אידה
