זה פשוט מדהים

אני מרגישה שהעבודה הזאת שאני כותבת כל כך מדברת עלי אפילו עוד בלי החלק האישי רק התיאוריה אין משפט שאני לא רואה בו את עצמי כל מה שקשור לתחושה של גבולות הגוף כל מה שקשור לקשר של זה להפרעות האכילה וכל הפרשנויות שקשורות לקשר עם האנשים הצורך בהתמזגות מול הפחד להיבלע, להימחק תחושת המצאות בחלל ריק והריק הפנימי כשנשארת לבד מעתיקה לכאן חלק מסויים כי אולי זה ידבר גם אליכן גם בלי קשר להפרעות אכילה אלא פשוט כי גבולות הגוף של כל הנפגעות נפרצים ונשארים לא יציבים מיליה מדברת על כך, שההתעללות, בין היתר מינית, בילדות מלווה בפגיעה חוזרת ונשנית בגבולות הגוף והעצמי, אשר גורמת לפגיעה בדימוי הגוף והדימוי העצמי ולקושי להפריד בין עצמי לבין האחר. נפגעת התחושה של שלמות הגוף ונוצר פיצול העצמי, עקב הגנות דיסוציאטיביות. הגבולות הגוף אינם מתפתחים כראוי ונשארים מטושטשים. הדבר גורם להופעת פחד מפני פלישה והיבלעות. (מיליה, 2000). לוונס מרחיבה את הדיון על בניית גבולות הגוף ומתייחסת לתרומתן של גבולות הגוף הלא מפותחים להתפתחותן של הפרעות האכילה. לדבריה של לוונס, גבולות הגוף והעצמי מתפתחים בתהליך של היפרדות מהאם, היווצרות ראיית האם ובהמשך כל אדם אחר, כנפרד מהעצמי ויכולת הכלה של העצמי. דימוי הגוף כולל בתוכו את הנפש ואת כל מה שנובע מהגוף, כגון: קול, ריח, נשימה והפרשות. בעת שהגבולות אינם מפותחים דיים וקיים קושי להבדיל בין העצמי לבין האחר, העדר האחר המשמעותי (במקור האם המניקה) נחווה כהעדר של חלק מעצמי. נוצרת תחושה של חורים בגוף או ריקנות פנימית, המלווה בצורך עז למלא אותה באמצעות נוכחות פיזית של אדם אחר או חומר כלשהו. צורך זה גורם להתפתחות של תלות קיצונית במערכות יחסים או בחומרים, בין היתר מזון וחומרים כימיים, אשר קיימת אצל הסובלות מהפרעות אכילה. ההתנגדות לאכול נובעת מהצורך של המטופלת הסובלת מהפרעת אכילה להגן על הגבולות הלא יציבים והפגיעים שלה מפני פלישה מבחוץ, אשר מאיימת למחוק אותה לחלוטין. הגנה זו מושגת ע"י שליטה נוקשה על מה שנכנס לתוכה ומה שיוצא החוצה ממנה. הרגשת הרעב מהוות עבורה איום נוסף, מכיוון שהיא מעמתת את המטופלת עם העובדה שיש משהו חיצוני לה שהיא רוצה בו, ולכן גם היא אדם נפרד. נפרדות זאת נחוות כריק, היא דומה למוות ואכילה או הכנסת חומרים כימיים לגוף יוצרת חוויה סמלית של קשירות לאם. היעדר התפתחות תקינה של גבולות הגוף גורמת לאופי מקוטע ולחוסר לכידות בדימוי הגוף, אשר אינו יציב ומשתנה בקלות. הדבר גורם לפחד ממשי מפני מגדילה. המטופלת מנסות ליצור לעצמה גבולות ע"י בולמוסי אכילה, אשר מותחים את הקיבה ומאפשרים להרגיש גבול פיזי של הגוף. גבולות הגוף המטושטשים יכולים ליצור תחושה של נוזליות הגוף, שמקורה בדימוי גוף הינקותי והראשוני, אשר מאפשר לתינוק לחוש התמזגות עם האם או "בליעתה" לתוכו. באופן דומה, גם המטופלת הסובלת מהפרעת אכילה משתוקקות להתמזג עם האחר על מנת להרגיש אחוזה. הרעב לאוכל מטשטש את הרעב לאובייקט והאוכל עצמו מחליף את הרצון להתמזגות. מצד שני ההתמזגות מאיימת, מפני שהיא עלולה להציף, ונוצר צורך מנוגד של היפרדות. האוכל, שמסמל את האם, נתפס כמסוכן מפני שהוא נכנס פנימה והופך לחלק מעצמי וכך מאיים על הנפרדות. (לוונס, 1999).

שחף תודה רבה. את צודקת לגמרי, מצטרפת. זה פשוט קולע. את מוכנה לתת קצת יותר פרטים על שני הספרים בבקשה. תודה, אלה

מיליה, ד. (2000). טיפול באומנות באנשים שפוצעים את עצמם – יצירה אלימה. (י. אבישי (עורך) וא. רבינוביץ' (מתרגמת)). קריית ביאליק: אח. לוונס, מ. (1999). הפרעות אכילה ושליטה מאגית בגוף - טיפול באמצעות תרפיה באמנות. (ב.-ש. מנס (מתרגמת)). קריית ביאליק: אח. ויש עוד מאמר מצויין שממנו לקחתי אבל לא מופיע כאן: זומר, ל. (2004). "עולמה הפנימי של נפגעת גילוי עריות: איורים בצבע ובצורה מתוך תהליך של טיפול באמצעות יצירה". בתוך: זליגמן, צ., וסולומון, ז. (עורכות). הסוד ושברו – סוגיות בגילוי עריות. (עמ' 104 - 124). תל אביב: הקיבוץ המאוחד. יכולה גם להמליץ על ספר מצויין נוסף: הרמן, ג., ל. (1994). טראומה והחלמה. (א. שאלתיאל (עורך) וע. זילבר (מתרגמת)). תל אביב: עם עובד.