שלום

שלום וחג שמח לכל באי הפורום... זקוקה מעט לשפוך את הלב, מקווה להכיר אתכם וירטואלית יותר טוב עם הזמן... עברתי פגיעה בילדות שנמשכה זמן ארוך. אני בטיפול ויותר מתמיד אני מרשה לעצמי לדבר ולהזכר במה שהיה. לצד ימים טובים ואופטימיים יש לי ימים שבא לי רק להיות בבית בשקט, ימים שקשה לי להתרכז, לחשוב בבהירות, קשה להרגיש ולהבין מי אני ומה אני רוצה מעצמי.. עברתי את גיל שלושים ואני עדין לבד. הלבד הוא סוג של שיריון. ולמרות שיש לי רצון לזוגיות, כשזה מתחיל- אני נבהלת, מתכנסת בחזרה בשיריון, רוצה לברוח, רוצה שלא יתקרבו ולא יגעו בי.. לאט לאט אני מזהה את הפחד הזה מקרבה ומגע ומקבלת אותו. אבל אני כואבת את זה. פוחדת שלעולם לא יהיה לי קשר, שזה פשוט לא יקרה. אתמול נפגשתי עם מישהו שמעוניין בקשר איתי. לשמחתי הוא היה רגיש וקשוב וממש לא ניסה כלום, אבל בסוף הפגישה הוא חיבק אותי, לאו דוקא בצורה רומנטית ואני היתי קפואה... מצד אחד אני לא רוצה לשדר דחיה ומצד שני רוצה שיכבדו את הקצב שלי.. היתי בכ"כ הרבה מערכות יחסים גרועות, נצלניות... שבהן פגעו בי או "סתם" לא כיבדו את חוסר הרצון שלי. ולכן קשה להתקרב. היום אני כבר לא מוכנה לעשות את מה שהצד השני רוצה. ואם מרתיע אותו הריחוק שבי- בעיה שלו... מה דעתכם? תודה

מכתבך נגע ליביי בעיקר משום שהוא הזכיר לי את עצמי בגיל עשרים+. אצלי זה היה טיפה מורכב. מצד אחד בגיל זה לא הייתי מודעת לפגיעה שחוויתי בילות. "שכחתי ממנה" היא הסתתרה איפה שהוא. אבל מצד שני, כל הזמן התנהגתי מוזר גברים. שידרתי ריחוק שגרה לחלק להתאהב בי נואשות ופגעתי בהם קשות. מצד שני היו גם כאילה שנרתעו מהריחוק שלי וברחו. אמנם הם היו ממש מעטים. אניח יכולה לספור על כף היד. אבל באופן כללי ההתנהגות שלי עם גברים הייתה מזוויעה. לא הסכמתי להגיע ליחסים אבל יצא לי גם להיות במערכת שבה הצד השני לא כיבד את הקצב ורצה יותר כמובן ואני ברחתי או שהוא נרתע מזה. והקשר נהרס כליל ונגמר לא יפה. והיו לי מלא כאילה תמיד זה נגמר בריב! כיום אני לא לבד אלא עם בעל שכן מכבד את הקצב ובחיים לא יעשה משהו שאני לא יסכים. וגם איתו ניסיתי לריב ו"לסלק עם מטאטא"- אבל הוא לא הלך..נשאר שם לספוג את הדחייה שלי פעם אחר פעם. האמת, הוא בכלל לא נבהל מהנסיונות שלי להבהיל אותו. לכן הוא זכה בי ובבטיחון שלי בו, בסופו של דבר.,. הוא היחיד ששם לב שקיימים אצלי מחסומים גם באופן לא מודע והם באים לידי ביטוי בדחייה ורתיעה פנימים שרק הוא כגבר יכול לחוש אותה בעת.. אבל הוא מכבד את זה לגמרי. למרות שהיה חולם על חופשיות והתמסרות ללא עכבות מיצידי. מה לעשות, יש הרבה מעבר באמצע כגון- מחשבות שנודדות להן לאיזורי דמדומים בזמן ה..(לא כדאי להרחיב איזה מחשבות "סוטות" בדיוק, אבל חלק מהבנות כאן שמכירות אותי יודעות במה מדובר). מכל מקום, לאור הניסיון שיש לי בזה אני יכולה להגיד לך שלא הייתה לי אף מע' יחסים נורמלית עם גברים ולבסוף מצא אותי זה שמבין לליבי ומכבד אותי. לכן, לא צריך להילחץ שכרגע לבד. אני בטוחה שבסוף יגיע הגבר שיבין ויתמוך.. זה יכול לקרות בהחלט..

אני כל כך מעריכה את השיתוף שלך... זה באמת מעודד, רק שגם אצלי המצב מורכב. אני נזכרתי בפגיעה בגיל 18 אבל המשכתי להדחיק כי לא רצו לשמוע מסביבי... ידעתי כל הזמן וגם חלק מהאנשים סביבי הבינו שמה שקורה לי עם גברים הוא תוצאה של הפגיעה. גם אצלי - פגעתי הרבה וגם נפגעתי באופן קשה מאוד. היו לא מעט כאלה שניצלו אותי ואת הפגיעות שלי ולכן כל קשר עם גבר מחזיר אותי לשם. עכשיו כשאני כותבת את זה אני מבינה משהו חשוב- היום כשאני חוזרת לשם זה לא שחזור במציאות של הפגיעה, אני לא נכנסת למצבים נצלניים או מסוכנים, אבל אני חשה את הזכרונות והכאב והם חוזרים אלי ואז אני חשה צורך לברוח. כוונתי לומר שאני לא חיה את זה מחדש כמו שהיה עד כה. מקווה שזו האמת ואני לא משלה את עצמי. הבעיה היא גם הפוכה, כלומר לעיתים אני רוצה יותר מדי.. אולי גברים נרתעים גם מזה שלפעמים אני מרגישה שכל תשומת לב, אפילו פירורים- אני מוכנה לקחת בכל מחיר כמעט.. צריך כל כך הרבה להזהר- אם לא מהקרבה אז מהתלות, מלהרגיש, שהרגש והטעם כבר הולכים לאיבוד.. תודה שאת מבינה אותי ושכתבת....

גם אני במצב כמו שלך הבן שלי כרגע זקוק למחשב אני אחזור אלייך חג שמח תור רק שתדעי שאני גם במצבך וזה נקרא נזירה .

גם אני במצב כמו שלך הבן שלי כרגע זקוק למחשב אני אחזור אלייך חג שמח תור רק שתדעי שאני גם במצבך וזה נקרא נזירה .

מעניין, בדיוק לפני יומיים חשבתי על כך שאני נזירה... נזירה מהחיים. לא מרשה לעצמי ממש להנות, להרגיש תשוקה באופן חופשי. אני כן יכולה להנות ממין, אבל יש תקופות שקשה לי עם מגע. חסרה לי קרבה וחום ואני רוצה את זה, אבל בפועל אני לא נותנת לזה מקום, כי החויות שלי היו כל כך שליליות שזה מתקשר למשהו פוגע ואני לא רוצה לחזור לשם... תודה על תגובתך. אשמח לשמוע מה שתרצי לחלוק

אני מקירה מאוד מקרוב את מה שאת מתארת השיריון שפיתחתי בכלל מונע ממני להתקרב לבי המין השני היתי נשואה, אבל היתי ילדה כשהתחתנתי ולמעשה חיפשתי מישהו שיטפל בי כי לא ממש יכולתי לשרוד לבד ב-7 שנים האחרונות של הקשר כל סול של מגע מיני לגמרי נעלם וז היה לי כל כך נוח בהתחלה האמת הרגשתי דחויה ופגועה אבל עם הזמן זה נהיה טוב עבורי וכבר לא רציתי לחזור לזה אנחנו נפרדנו לפני שנתיים ואני ממש לא מחפשת לי בן זוג ניסיתי פעם אחת זה היה קשה וכואב מדי וחזרתי שוב לקונכיה שלי ואגב, גם אני בת 30+ ואין לי שמץ של מושג אם אי פעם אני אגיע לכך שאני באמת אצליח לבנות זוגיות חדשה ובנוגע לשאלתך, לדי הדבר החשוב ביותר זה ללכת אך ורק עם מה שנכון לך. מי שירצה אותך באמת יהיה מוכן לקבל אותך כפי שאת. ואם לא, אז הוא לא שווה את המאמץ בכלל שחף

תודה על השיתוף את מוזמנת להיות חלק מהפורום, להרגיש פחות לבד, הפגיעה פוגעת ומעוותת את הגישהההתנהגות והתחושות הקשורות למין, הרצף הוא מהתנזרות ועד חוסר גבולות מוחלט.... כל מה שאת מתארת ושאר החברות שהגיבו לך, הוא נורמלי ביותר כתגובה לחויה הלא נוראמלית, מה שניתן לעשות הוא לשתף ולהבין שאת לא היחידה במצבך...להיות ולעבוד בטיפול על העבר ועל בניית מערכות יחסים בכלל ויחסים אינטימים בפרט, האם זה עולה בטיפול עצלך??? לא לאבד תקווה ואמונה אידה