למה תמיד כל כך קשה לצאת לעבודה?

למה כל פעם לפני שאני יוצאת עוברות לי בראש המחשבות על כך שאני לא רוצה ללכת? למה זה לא הופך פשוט לחלק מהשיגרה שעושים אותו ולא חושבים על כך? למה זה תמיד צריך להיות מלווה במלחמות פנימיות עם עצמי? לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל תמיד זה קיים ברמה כלשהי :( וזה לא רק העבודה הזאת זה קורה אצלי בכל מקום עבודה האם יש סיכוי שאי פעם זה יהיה אחרת?

ללכת לעבודה זה לתפקד זה אחריות זה להיות בחוץ בין אנשים ילדים נסיעה באוטובוס בשבילי למשל זה לגעת בחיים זה לא להיות בתוך עצמי שאני מרגישה את הלא הזה אני מנסה להלחם בו היום אין לי את הפריבליגיה לא לבוא כי זה כבר עבודה אחרת אחראית יותר ותאמת פחדתי מעבודה כזאת היא מאלצת אותי לחיות אייך זה אצלך?

אני חושבת שגם אצלי זה משהו דומה כלומר, אני לא צריכה את העבודה כדי להרגיש שאני חייה יש לי עוד הרבה דברים נוספים בחיים ואני חושבת שבאופן כללי אני בן אדם עם הרבה חיות אבל לפעמים קיים קושי בלצאת החוצה ולהיות עם אנשים בלהיראות בסדר, גם אם בפנים לפעמים קשה עדיין ההורים של הילד רוצים לראות אותי מתפקדת פיקס ואני צריכה לשחק את ההצגה - דבר שיוצר אצלי התנגדות ובאופן כללי, גם כשאני מרגישה טוב, ההתנגדות הזאת עדיין נשארת שם למרות שבד"כ כשאני בעבודה אני שוכחת מכל הצרות וההרגשה שלי משתפרת אני יכולה להגיע לשם חסרת אנרגיות לחלוטין ולצאת משם מלאת מרץ ועם מצב רוח טוב אבל זה משהו שקשה להפנים עד הסוף בהיגיון אני יודעת זאת מצוין אבל ברגש עדיין נשאר איזשהו אנטי אולי זה בא מהמקום של הנטייה לשמר את החולי הנפשי לשמר את המקום החלש והפגוע שעדיין קיים בי כי זה מקום שמאוד נוח להיות בו - כי הרי במקום הזה אני יכולה באופן תיאורטי לוותר לעצמי על הרבה דברים יכולה להגיד שאני חלשה ואין לי כוח ואני לא מרגישה טוב ואז אני יכולה לא להיות אחראית, יכולה לא ללכת לעבודה, יכולה לא לנקות את הדירה ועוד הרבה דברים בסגנון אומנם כבר הרבה מאוד שנים שאני לא מרשה לעצמי ללכת שולל אחרי הנטיה הזאת ודורשת מעצמי תיפקוד מקסימלי לפחות ברוב תחומי החיים או בתחומים העיקריים, כמו עבודה ולימודים אבל את הקול הפנימי הזה של הרצון לוותר לא כל כך קל להיעלים גם לאחר שנים רבות שאני לא ממש מרשה לעצמי להקשיב לו