טריגרררררררררררררררררררר

אני מזעירה מראש,כל מה שרשום כאן הוא טריגר אחד גדול אבל רושמת מעומק הלב,מה שיוצא החוצה יוצא,מה שנישאר ביפנים ישאר... אז קיבלתי הודעה לפלפון,מעיימת ,מפחידה,ורק אני ואלוהים יודעים מה רשום שם,בסוף לא דיברתי,לא דיברתי כי אולי גם קצת הישלמתי. יש אנשים שיש להם גורל אחד,ויש כאלו שיש להם שניים,ויש שמשנים ויש שניתקעים,ובסופו של דבר ההחלטה בסוף ניקבעת,זה לא משנה כבר מה אני רוצה לרשום בכל זה,יש אנשים ויש אנשים... בחיים שלי אברתי את הדברים המזעזעים של חיי,כל אחד וזעזעו שלו,לכל אחד יש את הסיפור שלו.. כמה ימים אבור,כמה ימים שבהם ההיתי למטע בתחתית שלי,עמוק שם במקום הלא מוגן,המקום שאני מקירה ויודעת... קצת ליפנאי הגרוש שלי גרתי ברחובות,שלושה חודשים אולי קצת יותר,מי שמקיר את הרחוב יודע אל מה אני מדברת,שולשה חודשים של גענום,ומה יותר גרוע? הבית או הרחוב? אני לא ממש ידעתי,קיבלתי תשובות בזמן שחיי מרצדים מול עיניי,ככה לבד,אני ותיק,תיק שיש בו בגדים,שניי יומנים אישיים,וסיגריות... שמקירים אנשים ברחוב זה לא כמו שזה נישמע בבית החם שאנשים יושבים בו,זה לא רק גרים בחדר מדרגות ,זה לא רק ישנים במיקלטים מטונפים,זה מאבר,הרבה מאד מאבר לכל זה,יש אנשים ויש אנשים ויש אותי ואותי זה הרבה,זה באמת הרבה וזה בחוץ כלום,הרבה הרבה כלום,ליפעמים זה ככה וליפעמים זה אחרת,מעטים יודעים אל החיים שלי בחוץ,לא הרבה אנשים יודעים מה אברתי שם,ושלושה חודשים ,קצת יותר של לסרוד או למות,כל אחד רועה את זה אחרת,ככה או ככה זה להיות בתחתית,שם ההיתי ירושלים,חיפה,טבריה,תל אביב,ויש משקיפים,אנשים שרואים אותך,כמו שאת ,חסופה לא יודעת מה קורה שם בחוץ,בורחת ממשפחה אומנת כי הבן שלהם אנס אותי בלילה ונתן לי בפעם הרישונה סמים,ואני והתיק,ואני והבית של ההורים ואין לאן לחזור כי כל מקום הוא נורא,כל מקום הוא איום וכל מקום הוא סיוט, אז מקירים אנשים ברחוב,כיכר החטולות,את יושבת איפה שאומרים לך,ואת יודעת שהבחור הזה שנותן לך את העבודה הכי מסריחה של החיים שלך,רק כדי שיהיה לך מקום להניח בו את הראש,במיזרן מעופש שמי יודע כמה ילדים סמו בו את הראש שלהם, יש לך עבודה,עבודה בשביל לאכול ולישון,אני לא יודעת לרקוד,אני לא יודעת לשיר,אני לא יודעת לעשות פעלולים,אני יודעת לתת את הגוף שלי,וזה היה וככה היה,הבחור העבריין הזה סם אותך ברחוב הזה.. ברחוב שהשוטרים לא רועים אותך,ורכב אוצר ואת כבר ביפנים ואין לך מוסג מה הולך ליקרות לך עכשיו,הפעם הרישונה של החיים המסריחים שלך בחוץ,בורך הבא ילדה לעולם האמיתי של לסרוד או למות,ברוך הבא היתקבלת ,והוא אונס אותך ואו אונס אותך,כמה אנשים כבר אברו אלייך? כמה אנשים ?????????????? והכסף בכיס והבחור ששומר אלייך,ממש!!!! אומר לך יופי ארבחת טוב ההוא יהיה מרוצה ממך, ואת בוכה את הדמעות הכי גדולות של החיים המסריחים שלך וכבר את לא חייה,ואת לא יודעת מה את עושה עכשיו,וכבר את בחיפה ושם ברחוב ההוא,העצמעות את יושבת לא רחוק מהקיוסק הקטן ההוא,והשומר שלך משכיף אלייך ואת? עושה את העבודה שלך ובלילה מאוחר חוזרים לתל אביב, כל החיים שלך כבר לא עוברים לך מול העיניים,ואת מקירה אנשים יותר צעירים ממך בהרבה וכבר את יודעת שאין להם סיכוי לחיות יותר,מחוררים ממזרקים ואדון הנכבד ההוא אומר לך.. ונותן לך להרגיש מיוחדת כי העיניים שלך כל כך יפות בשבילו,ואת מביע יופי כסף.... ועכשיו אני כאן ,אחרי שהקארתי את החבר שלי,את מר בחור שלי אדון גרוש שלי,שהעולם של הפשע עצלו זה כמו משחק, והוא מכיר ויודע ואת ציפור קטנה,הכי קטנה שיש,אם שניי ילדים שאחד מהם הוא והשני היא .... ואומרים החיים ממשיכים,ואת כבר לא צריכה לסרוד יותר כי עכשיו את מוגנת,אבל גם מכאן זורקים אותך,בגלל ש... וזה כבר לא משנה מה אני ירשום כי אני יודעת שזה הסוף שלי,וזאו פשוט זאו.... כלום אנשים ממשיכים לחיות את החיים שלהם,ממשיכים ממש כאילו כלום ויש עוד צדדים שם בעולם,גם אם לא רוצים לראות אותו,יש צד כזה,מסריח,כואב,מעיים....

וככה הגלגל ממשיך להיסתובב,הילדים האם,הילדים או נכון להגיד נערים? בשבילי תמיד הם היו ילדים,המבט בעיניים,צריך לראות כדי להאמין,היתה לי חברה אחת שם,ברחוב הזה חיים בודדים,לא יכולים לסמוך אל אף אחד וכי מי לימד אותי לסמוך אל מישהו,חברים וחברות זה לא נושא בכלל,זה לא המקום,אין דיבורים אל בית,אין דיבורים אל משפחה,הכל וכלום,ממש ממש כלום,אבל היתה ילדה אחת,ילדה שהזכירה לי קצת אותי,את המבט בעיניים,את החיוך בחצי פה,שהחלפנו מילים מידי פעם,כשהיה אפשר,כשלא ממש עבדנו, אני זוכרת אותה וחושבת אליה,חושבת מה קורה איתה היום? איפה את ילדה אובדת?????? זה לא רק מראות,זה לא רק רגשות,זה דברים שמאבר,מאבר למה שאפשר להרגיש בכלל ולא יודעת אים יש לזה מילים... חשבתי שאפשר למחוק את האבר,חשבתי שאפשר למחוק אותו ,כמו שראובן רשמת,כמו שפז חיבקה,כמו ששיר אמרה ו... יש דברים שאם נישארים אצלך בלב,נישארים וקימים שם,לא סתם אני רושמת את הדברים האלו,לא סתם,פעם מישהו אמר לי שכל מילה שלי היא שווה אמון,כי עד שההיתי מדברת הנשמה היתה יוצאת,ככה הוא אמר וככה באמת היה,חזרתי "לבית" אחרי שהמשטרה מצא אותי,עד היום יש לי את התמונה שלי בעיטון גזורה וזרוקה,לא זוכרת איפה,תמונה של ילדה בת 15 אולי קצת פחות,וזה הפגיש אותי אם מה שקרה לרוז הקטנה,התמונה שלי היתה באיתון,אני זוכרת את מה שרשום שם,נערה כבת 15 רזה ניראתה בחיפה בפעם האחרונה,לבושה חולצה בצבע שחור ומיכנס שחור.... האמת זה לא שההורים שלי ממש חיפסו אותי,יותר נכון זה היתה הרווחה,הפקידאת סעד שלא הקשיבה לי,שהיום האמון שלי באנשים הוא כימעט אפסי,וצריך מסננת לאבור דרכה,אבל היום זה היום, ולא,אני לא יכולה להיתעלם מדברים שקראו באבר,אני לא יכולה,אז כל הכבוד למישטרה,ממש כל הכבוד,החזירו אותי הביתה,והעבריין הזה וההוא הזה... דברים שרצים אם החיים שלי הרבה מאד זמן,הרבה מאד זמן ולחזור לבית,ממש בית,אף אחד לא שמע אותי? אף אחד לא יכל לישמוע,ואבא אונס את הבת שלו,ואבא מוציא חגורה,ומי ששואל את עצמו איך מחזירים ילדה לבית כזה? אז התשובה מדינת רווחה חרה, לא יודעים איך להיתמודד איתי,לא יודעים מה לעשות איתי ועוד ועוד ועוד סיבות שממש לא רוצה לרשום כי אין לי כבר כוח... אז נכון אני רושמת את הדברים האלו,אני רושמת אותם כי כואב לי כל כך,וקשה כל כך ויש אם הרבה דברים להיתמודד ואלוהים יודע כמה ניסיתי וכמה אני מנסה,ואלוהים לא שומע את התחנונים שלי בלילה,או לא יכול,הוא עסוק כרגע דברי אם המזכירה שלו,הכל ציני,הכל שחור.... הגרוש שלי חבר של האנשים מהרחוב,לא פלא שמצאו אותי שההיתי במקלט ,שום דבר או לא פלא,אין דבר כזה,אז מי שאומר לי לחיות את החיים שלי עכשיו הרגע,זה כל כך מיותר,כי אין לי חיים,אין לי דבר כזה . הודעה אחת שמפוצצת לך את הכל בפרצוף,את כל החיים שלך היא מעמידה אל 4? שיהיה... מעמידה אותך בלחץ עצום,בפחד נוראי. לא סתם אני אדם בלי חברים,לא שלא רוצים ,אלה אני פוחדת ,אנשים בעישפוז אומרים לי "עמית,את לא צריכה להגיד כלום,את לא צריכה לדבר ולעשות רעש,הכל רועים לך בעיניים" יכול להיות שזה נכון,אולי אפילו בתוח,אני מרימה ידיים,אני חושבת שרוב החיים שלי נילחמתי,רוב הזמן חיים בהיסרדות יום יומית ומה שנישאר לך בסוף ,שאתה יושן וסם את הראש אל הכר,זה לא מנגינות נעימות,זה לא חלומות אל אתיד,זה לא מתקרב לזה,כי מה שאתה ראיתה ומה שאתה חביטה זה החיים עצמם. אז כן אני מקנע בהרבה אנשים,ואני מעריצה אנשים שאוהבים לחיות,אני יצרתי חיים,שניים,שניים שלמים ומלאים ויפים וכל כך טעורים,אבל .... הילדים שלי אברו אמון,והיו להם פרדות והיו להם מקלט והיה להם מרכז חרום,ועד היום אם מטופלים כי הם סבלו,ואני ילדה ואישה ואמא מוטשת,מותשת

עמיתוש מאוד לא פשוט מה שעברת... אבל רוצה להזכיר לך שכן הצלחת לשרוד.. ושאת בדרך הנכונה עכשיו... מתקדמת בכיוון הנכון עבורך ועבור הילדים שלך.. מחבקת... תחזיקי מעמד דמעה

עמית יקרה עצוב וכואב לקרוא אותך אין מילים מנחמות למה שעברת ודאי עוברת היום יש בך כוחות עצומים..את לא מרגישה את שורדת ונלחמת אסור לוותר ואסור להתעלם ממה שאת עוברת המשיכי בדרך אל האור אל הילדים שלך הם מחכים לך!!!!! מחזקת ומחבקת אידה

קראתי את עברך הכואב וכל הסבל שעבור ועוד עובר עלייך בהווה. לא נותר לי אלא לומר לך שתמשיכי להיות חזקה ושורדת ואור הנסיבות, שתמצאי את הכוחות להמשיך במאבק העיקש שלך לשחרור מהגרוש הנורא שלך ולזכות שוב בילדייך היקרים ושתזכי לפתוח דף חדש וחיים חדשים עם ילדייך במקום אחר טוב יותר שלא מתעלל בך. לא מגיע לאף אישה שיתעללו בה ככה אבל המזל לא האיר לך פנים את היית ילדה שנאלצה ללכת לרחוב בגיל צעיר איזה טוב כבר יוצא מזה. אבלל עכשיו את אישה בוגרת ומודעת ויודעת מה את רוצה ומציבה לעצמך מטרה נחושה להשיג את ילדייך בחזרה. מאחלת לך שזה יקרה במהרה.. סמויה