מה עושים??? **טריגר**

כותבת את זה כאן כי סומכת עליכן.. שלא תישפטו.. שתוכלו להכיל.. מקוה שזה בסדר.. מה עושים? מה עושים כשזיכרון חוזר ומציף אבל יש בזיכרון הזה גם המון הנאה? מה עושים אם בזיכרון הזה יש תוקפת ולא תוקף וההנאה הופכת למשהו שמרגיש סוטה ומלוכלך? מה עושים אם חולמים את הזיכרון הזה מספר פעמים בכל לילה ובכל פעם כמעט הגוף מגיב מתוך שינה להנאה שבזיכרון? מה עושים למחרת בבוקר כשבא לחתוך ובא לפגוע כי מרגישים הכי הכי מגעילים שרק אפשר? מה עושים כדי לזכור את הכאב והרוע שהיה שם ולהתמקד בזה ולא בהנאה? מרגישה הכי שפלה ומטונפת שאפשר... מקוה שאתן לא חושבות ככה עלי... דמעה

זה באמת נושא רגיש מאוד אבל אין לי בעיה איתו. אני פתוחה מאוד לדבר על הנושא. בלי בעיה. מן הסתם בחלק ממקרי התקיפות פרט לרוע ולאלימות נוצר שם הנאה. בעיקר בסוג התקיפות שלא נחוו כאונס והיו בלי אלימות פיסית. אז כן, מעבר לסבל שהיה שם הגיוני שיהיו רגעים של הנאה. וזה לא חולני או סוטה הרי אנחנו לא יזמנו את המגע הזה. מה ידענו בכלל על זה עד שהראו לנו? פשוט היינו שם וניצלו אותנו. לי עד היום לא ברור אם מצד אחד נהנתי או סבלתי? כי לא הייתה אלימות פיסית אבל מצד שני זה היה מגעיל שמזכיר קקי אבל גם מצד שלישי זה היה נעים?! אני זוכרת את עצמי כילדה שואלת בקול "למה אמורים להינות מזה?" כי ברור שלא נהנתי. אבל בכל זאת הבנתי שזה אמור להיות קשור להנאה. ואז הוא אמר- שזה כיף, שתגדלי תביני.. אז הכל מתערבב לי עם כיף עם הנאה עם משהו שהייתי אמורה להנות ממנו. וכיום שאני עם בעלי אני חושבת עליו באופן בלתי נמנע אני שם כי הגוף זוכר את המגע. והכי הזוי- בפעמים הספורות שאני מצליחה להגיע לשם(את יודעת להנאה הסופית..) כי איפה שהוא חשבתי על המגע האסור ההוא ואיזה "כיף" זה היה. ורק ככה הצלחתי להנות עד הסוף וגם זה בערבון מוגבל ומאוד מוקטן. בחיים לא היו לי זיקוקים! או היסחפות פראית. זה ממש ממש מוקטן ועדין. אני לא מצליחה להאמין שיש כזה כמו בסרטים- ההיסחפות ההתפרעות צעקות. כל כך רחוק ממני. אני, שנודדת הרחק הרחק למחוזות "אפלים" בזמן ה.. ושקטה להחריד. כמו אז.. בחדר.. דממה. ועדיין אני לא חושבת על עצמי שאני סוטה. כי אני לא בחיים לא פגעתי במישהו או עשיתי משהו רע. זה הזכרונות שלי עם עצמי. ואני לא מרגישה אשמה על זה. אלא שומרת את זה לעצמי. הרי לא פגעתי במישהו או עשיתי משהו רע.. למישהו. אז למה שאחוש בכלל אשמה? או אולי גם סמויה סוטה?? בטוח שלא- הרי בחיים לא פגעתי במשהו. זה במאה אחוז אני בטוחה.

אה. ורציתי להוסיף שאני בטוח לא חושבת עלייך משהו רע. ובטח את לא שפלה מגעילה או מלוכלכת למרות כל מה שציינת- אני עדיין רואה אותך כאישה עדינה מאוד שלוה וביישנית. את לפחות מרגישה אשמה אני בכלל לא! *סמויה שובבה ומופרעת** אז איפה זה שם אותי? איפה זה שם אותך? סיבכתי אותך אני עם המחשבות ההזויות שלי. אבל נראה לי שגם אני וגם את- רחוקות מלהיות סוטות. גם אם..

תודה על התגובה ועל הכנות... ואני יודעת שאת לא סוטה... אני מרגישה שאני כזאת הרבה בגלל שזאת הייתה אישה שתקפה אותי... לא מצליחה לתת להיגיון שלי לשלוט...מה ששולט זה הרגש... שולחת לך חיבוק דמעה

דמעונת, קודם כל אני חושבת שאת כבר במקום אחר האם לפני שבוע היית מעלה בדעתך לשתף אותנו כאן וגם להגיד שאת סומכת עלינו וחושבת שנבין ונוכל להכיל? נראה לי שאפילו עוד לפני כמה ימים היית בטוחה שאי אפשר להבין ולקבל את מה שאת מרגישה אז אני מאוד גאה בך שיכולת לבוא, לשתף ולסמוך עלינו שנוכל להבין אותך ולהיות איתך ועם הקושי שלך אני קראתי את כל השירשור ואת כל הדברים המדהימים שהבנות כתבו לך ואין לי הרבה מה להוסיף אז מה שנשאר לי זה רק לשתף אותך (ואת כל הבנות) בחוויות שלי, כדי שלא תרגישי שיש משהו שונה או מוזר באיך שאת מרגישה מול הזיכרון שלך כי בסך הכל זה משהו טבעי שחוות עוד הרבה נפגעות זה הטבע של הגוף וזאת טבעה של הנפש הבילבול הזה משותף לרבות מאיתנו והוא לא מהווה שום סטיה ומכאן זה הולך להיות טריגר אתחיל מזה שהבילבול הזה התחיל אצלי עוד בילדות, אז כשנפגעתי אני זוכרת שבאחד הפעמים שאבא פגע בי, ברגע מסויים מה שהוא עשה התחיל להרגיש לי מאוד מגעילות ודוחות, כי הוא ממש נסחף ואז אמרתי לו שאם הוא ימשיך אני אצעק ואעיר את אמא ובאותו רגע הוא באמת הפסיק וביקש שאני לא אעיר אותה וביום למחרת או אחרי כמה ימים לפני שהלכתי לישון באתי לאבא ושאלתי אותו אם הוא יבוא אלי שוב? בעצם זה היה סוג של הזמנה כי זה שהוא בא והתייחס אלי הרגיש לי כמשהו חיובי, כהענקת תשומת לב ורציתי בזה אז נגעלתי או נהנתי? כנראה שגם וגם ולגבי החלומות.... הרבה פעמים קורה לי שאני חולמת על כך שאני שוכבת עם הפוגעים שלי ונהנת מזה ואלו הם סיוטים שאני מרגישה בהם גם המון הנאה יותר נכון הגוף שלי מגיב בהנאה ואת האמת, הייתי הרבה יותר מעדיפה שאני אחלום שאני שוכבת עם אישה ואהנה מזה, מאשר שאני אחלום שאני שוכבת עם אבא ואהנה מזה כי, אני נורא מצטארת, אבל אין דבר סוטא ומחליא יותר מלהנות מזה שאני מזדיינת עם אבא שלי (סליחה על הגסות) ואני בכלל הייתי מעדיפה להימשך לנשים מאשר לגברים, כי זה היה פותר עבורי המון בעיות. ואני לא רואה בזה שום דבר שלילי וכן החלומות האלה דוחים אותי ומשאירים טעם מאוד מר אבל אני לא חושבת שזה הופך אותי למגעילה כי בסך הכל אני לא אשמה בשום דבר אני לא בחרתי לחלום את החלומות האלה ולא בחרתי להנות כמו שבילדות לא בחרתי להיות קורבן להתעללות אלא, זה משהו שנחפה עלי ולא יכולתי להבין שמה שאבא עשה זה לא בסדר, כי הוא התנהג כאילו שזה טבעי לחלוטין אז לפעמים זה היה מגעיל ולא נעים, אבל בכללי קיבלתי תשומת לב וזה מה שהיה משמעותי עבורי ולכן גם שיתפתי פעולה אז דמעונת, אל תחמירי עם עצמך, לא מגיע לך לקבל כזה יחס שלילי מעצמך ואת כל השאר שיש לי להגיד לך, כבר כתבו לפני..... אוהבת שחף

אני באמת המומה מרמת השיתוף והכנות של כולכן...ושלך...ולחשוב שכל זה כדי לתמוך בי...וואי... אני מקבלת את מה שכתבת..מנסה להפנים את זה שאני לא אשמה...שלגוף דרכים משלו...אבל קשה לי לא לראות בגוף בוגד כשהוא מגיב ככה... תודה שאת איתי... דמעה

קודם כל רציתי לומר לך שאני גאה בך על השיתוף הכואב הזה. ואני מצטערת על מה שקרה לך עם אבא.. זה מתקשר לי בראש לסרט "נערה בהפרעה" - יותר נכון לאחת הדמויות בו- דייזי. בטוח שראית אבל אם לא אז מסופר שם על נערה גבולית (ונונה ריידר) שמתאשפזת במוסד. שם היא מכירה נערות בנות גילה עם בעיות נפשיות. אחת מהן היא- דייזי, נערה עם הפרעת אכילה קשה ועוד.. יום אחד היא בורחת משם בהשפעת נערה חולה אחרת "מלכת ההכיתה" של המוסד ליסה- אנג'לינה ג'ולי.. כדי להשיג כסף להמשך הבריחה הן עוצרות בביתה של דייזי ששוחררה לפני כמה חוד'. ליסה שמקנאת בעומקי נשמתה בדייזי ששוחררה שונאת אותה ובהתקף כעס היא יוצאת עליה בלי סיבה ומספרת סוד איום- שלמרות שהיא מסתירה את החתכים בשרוולים ארוכים ברור שכולם יודעים שהיא חותכת "מפגרת" היא קוראת לה. ואז.. משחררת את הסוד הנורא של דייזי אותו היא יודעת מהתגנבות לתיקים חסויים של החולים במוסד- שדייזי בעצם היא הגב' בבית אצל אבא. ומטיחה בפניה ש..כולם בנוסף למטפלים יודעים את זה מאחורי גבה ומרחמים עליה מאוד, כך אומרת לה ליסה בקול אמפתי אבל.. לפתע משתנה קולה של ליסה לקול אכזרי ונוקשה כסכין- "אמנם כולם יודעים שאת ואבא...ומרחמים עלייך.. אבל מה שהם לא יודעים זה שאת נהינת מזה!!!" באותו הלילה דייזי התאבדה. עכשיו אני מבינה את רגשות האשם שהיו לדמות. בזמנו,(גיל 23) שראיתי את הסרט כשעבדתי בר"ג הייתי רחוקה מהפגיעה שלי. לא הייתי קשורה אליה בכלל! ובזתי ושנאתי את לדייזי המפגרת שחותכת עם הפרעת אכילה משונה(אוהבת רק עוף צלוי)- טפשה! והזדהתי עם ליסה החזקה היפה היורדת על החלשים ורומסת ודורסנית ובעלת כוח. חשבתי- כן, מגיע לדייזי המטומטמת והחלשה הזאת איזה דמות מפגרת! מה זה בכלל? איזה טיפוס מוזר היא..לא הייתי בכלל רוצה להיות כמוה.. איכס..ובכלל לא הצטערתי שהיא מתה. ליסה הייתה בראש מעייני.- איזה יפה ליסה, איזה חזקה, איזה מקובלת.. הלוואי והייתי כמוה..וכו וכו' טוב, אני מקווה שאת לא כועסת עלי- כי הייתי אז צעירה ורק עכשיו אחרי שעברתי תהליך נפשי בטיפול פגשתי את הפגיעה שלי ואני מבינה דברים אחרת.. איזה רגשות אשם היו לדמות שבעצם מגלה שהיא נהנתה מהיחסים עם אבא. איזה רגשות אשם כבדים! לא פלא שהיא חתכת את עצמה. הדמות ליסה- הטיחה את זה כאשמתה. אבל זו טעות נפוצה אצל מי שלא עבר את זה ולא מבין שזאת הייתה התעללות! עם כלל ההנאה ועם הכל. זאת הייתה התעללות. והיום אני מאה אחוז מזדהה עם דייזי. יהי זכרה ברוך.. (אומרים שהסרט הוא עיבוד לסיפור אמיתי שהיה) אה.. מקווה שאת לא כועסת עליי שהזדהתי אז עם ליסה ובזתי לדייזי. תביני, אז הפגיעה בכלל לא הייתה לי בראש.. כאילו ולא קיימת! אז הגבתי לדמויות בהתאם.. סלחיה אם פגעתי בך, שחפונת.. היום אני אחרת לגמריי..