מאיפה בא הצורך הזה?
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
הצורך לצעוק ולצרוח ולזעזע את סדרי העולם הרי על פני השטח הכל רגוע רק הנשימה הזאת שנתקעת והמחשבות שלא נותנות להירדם ומשהו בפנים מאוד לא רגוע אבל על פני השטח הכל בסדר אז למה להרעיש יותר מדי? מה שבפנים שישאר בפנים כי אני שונאת את מה שיש בפנים כי זה מגעיל אותי ועדיף שאף אחד לא יראה!!!!! אני אנסה להסתיר אפילו מעצמי......
זו לא את שלימדת אותי בימי הראשונים בפורום על הצורך לשחרר את המוגלה להוציא את כל הכאב - ולא, הוא ימשיך להרעיל מבפנים אני מבינה היום שזה תהליך שלא מסתיים וכל כמה זמן צריך לנקז את הרעל להוציא לשחרר ורק כך אפשר להמשיך להנות מהשקט שכרגע הוא רק לכאורה חיבוק ללילה טוב
ללמד אני יכולה הרבה דברים :) ליישם אותם על עצמי זה כבר סיפור אחר לגמרי למשל אני יכולה לספר כמה זה חשוב לאכול כמו שצריך אבל זה לא אומר שאני אעשה את זה בעצמי לא, אני כבר לא ארעיב את עצמי (טוב נו, אולי רק מדי פעם) אבל בעיקר רק אנשנש ואוכל כל מיני שטויות במקום לאכול אוכל מזין ובריא ואני אשנא את עצמי על כך שאני שמנה למרות שאני מודעת לכך שאני לא, כי זה מה שכולם אומרים לי ואני אחלום על לרדת כמה קילו למרות שזה לא יתרום לי שום דבר ואני יכולה להמשיך את הרשימה עוד ועוד...... אבל זה רק יגרום לי לשנוא את עצמי עוד יותר אז אני אסיים כאן.....
להתחבא מעצמך לאורך זמן- זה לא יעבוד.. צריך להתמודד ולעבד את מה שיש בפנים גם אם הוא קשה ובטח לא מגעיל! בטח לא אותנו! כל זה זה חלק משחף המדהימה שלנו את צריכה לסלוח גם לחלקים הקשים לוותר להם\ לתת להם להיות כי הם חלק בלתי נפרד ממך. זוכרת מה קרה לי שהפרדתי את כל החלקים? הייתי מנותקת, אוטיסטית , לאט יוצרת קשר עין עם אנשים עפיפון, חסרת רגשות, אישיות מצומצמת ומעוכבת ועל זה יעיד הדו"ח והרשימה עוד ארוכה... ברגע שסלחתי לעצמי והבנתי אני הרבה יותר חופשייה פתוחה משוחררת. ואישיות הרבה יותר טובה.
שחפונת מזדהה מאוד עם מה שכתבת... מקוה שהיום יותר טוב דמעה
