;-(

בלי מילים קשה מדי ;-( יותר מדי.

אפשר לשלוח חיבוק גדול מנחם ? אני כאן אם תחליטי בכל זאת לשתף חטולית

שהחיוך העצוב ששלחת יהפוך עד שקיעת השמש לחיוך ענקי וזוהר.. או לפחות.. עד מחר בבוקר.. תני לעצמך קצת זמן להרגיש יותר טוב.. השמש שוב תזרח... גם אצלך בלב..

איזה כיף לראות אותך כאן שוב תומכת בכולנו שוב ומחזקת - מרפרפת בין כולנו כמו פרפר נהדר בשדה פרחים ומחלקת לנו צוף במקום לקחת מאיתנו.. תמיד מתוק בלב לקרוא אותך.. כבר אמרתי שיש לך יכולת נתינה מופלאה??

מה שלומך? מצטערת שכל כך קשה, נסי לשתף אותנו יותר... מה קורה? דואגת אידה

הכל קשה לי מדי. לא עושה כמעט כלום ולאחרים זה נראה כאילו שאני חיה את החיים הטובים כי אין לי כמעט עומס. כי עובדת רק בבוקר. ורק מעט שעות כל יום. וכי שאר היום חופשי ואני רוב הזמן רק ישנה או סתם במיטה. לאחרים זה נראה כאילו שאני בפסק זמן. אבל אפילו המעט הזה שעושה- עושה אותו בקושי. ממש בקושי. הכל קשה מדי. סוחבת את עצמי בקושי כל שבוע לטיפול. קשה לי לשבת שם. קשה לי לדבר. בשבוע שעבר הייתי צריכה ללכת שוב למיון, כי פגעתי בעצמי, וזה יצא משליטה. לפני שבוע וחצי כמעט שמתי סוף. להכל. פשוט להכל. כבר ממש נמאס לי. לא יודעת כמה עוד אני אוכל להחזיק ככה, בתוך זה. עם זה. לילות לבנים. המון לילות לבנים. ולא ישנה כמעט. ואוכלת בכמויות. בהמה אחת..אחת ענקית...ולא מצליחה לעצור מלפגוע. דרך האוכל. דרך החתכים. ושבוע שעבר שברתי שיאים אישיים בעניין הזה, כשמרוב כל הכעס שהצטבר אצלי, שלא ידעתי איך להוציא אותו- דפקתי את היד בקיר. דפקתי אגרוף ממש ממש חזק בקיר. ולכן גם הגעתי למיון, מחשש לשבר. בסוף זה היה רק סדק. "רק סדק". שהיה יכול להימנע אם לא הייתי מטומטמת. פשוט קשה מדי. מנסה לא להישאב לזה. באמת שמנסה. לא לתת לזה לנהל אותי. אבל פשוט לא מצליחה. לא מוסוגלת. אין לי כוח מול זה. והכל, כל דבר הכי קטן, נראה לי קשה לעשות אותו. הכל. רוצה רק להישאר במיטה הזאת מתחת לשמיכה, ולא לצאת מפה יותר. לא לזוז מפה.