סיפור די ילדותי

סתם.. אני פתאום נזכרת. שבין כיתה ה' ל-ו' (סוף השנה) בית ספר יסודי. שעה חופשית. זמן פנוי. סמויה- שתמיד ילדה שקטה מאוד וטובה מחליטה לעשות מעשה קונדס רע מאוד. (מתביישת לספר מה..) פתאום היא כוכב ההפסקה. ילדים משתאים מתגודדים סיביבי. אני מרכז תשומת הלב. ממשיכה בשלי. ואז.. ילדה אחת "גדולה" מכיתה ו' רצה לחדר המורים להלשין עליי ולהזעיק מורה. אני נלקחת לחדר המורים. מורה אחת אחראית משמעת נוזפת בי בחומרה. יותר נכון, צועקת עליי ומשפילה לפני כולם. המעשה הזה- בכלל לא מתאים לסמויה. המורים מוכי הלם- משתאים. בכלל לא מסתדר להם. סמויה חוזרת הבייתה מפחדת.. יודעת שזה יגיע לאמא. איך היא תגיב.. בינתיים אמא בעבודה. וסמויה בחצר השכונה משחקת לבד. ופתאום בנות מהכיתה מבשרות מרחוק: " המורה אמרה שמזמינים לך פסיכולוג!" סמויה שותקת, בולעת ולא עונה בחזרה. אין לה מה לענות. יודעת שאשמה. ממשיכה לשחק. הבנות הולכות. סמויה מתביישת שכולם בכיתה יודעים שיש לה שיחה עם..פסיכולוג. כולם יודעים, מורה אחת אמרה להם. אבל אל תדאגו - סמויה הקטנה ו"התמימה" (שבעצם כבר לא ילדה ממזמן) הצליחה להערים יופי יופי על הפסיכולוג הזה. איך אני זוכרת את השיחה! איך במודע ממש בחרתי מילים כדי ל"הקסים" אותו להרשים ולחייך אליו ולדבר בכוונה קול מתוק יותר וזוכרת שבחרתי להתלבש ממש יפה באותו יום. חליפת טורקיז. סמויה בעצם לא ממש הייתה ילדה אלא מודעת היטב למה שהיא עושה ואיך היא מתנהגת ומתמרנת את ה- הפסיכולוג הזה- וזה עבד לי! שיחה אחת קצרה עם סמויה - והוא לא חזר לבדוק יותר שוב. בעצם..אף אחד לא. וגם המורים עזבו את העניין אחרי השיחה עם הפסיכולוג. מי יודע מה היו תוצאותיה.. כנראה שנסגר שהכל בסדר עם סמויה.אני מנחשת שהוא חשב בתום לב שסמויה סתם ילדה סקרנית שמנסה לחקור דברים ויצא לה משהו בטעות. בכוונה הובלתי אותו לחשוב כך. ע"י ששאלתי שאלות כביכול מזה תמימות של ילדה. ועכשיו אני שואלת את עצמי- איזה מטומטמת! אם לא הייתי עסוקה בלהקסים את הפסיכולוג הזה (וואלה הייתי רוצה לעמוד מולו שוב ולומר לו- מה בדיוק ראית?) או אילו היתיי אני האמיתית- לא המזוייפת הוא היה חוזר לבדוק אצלי שוב ואולי היה מציל אותי. אבל הנה- אף אחד לא ראה אותי באמת. גם על איש מקצוע כילדה הצלחתי להערים. וזה מראה איזה טקטיקות היו לי כילדה די מתוחכמות, הייתי אומרת כדי להתחמק ולהסתיר. והצלחתי בכך מאוד - אבל חבל , הייתה לי הזדמנות. איש מקצוע ראה אותי. אבל הוא לא ראה כלום והעניין נסגר. ואז שנה אחרי זה- התפרסם השיר שלי בביה"ס וגם .. לא.. אולי אני מהחלל.

אני חושבת שלמדת להסתיר כל כך טוב מכיוון שזה מה שציפו ממך אף אחד לא ראה ולא רצה לראות מה עובר עלייך אז זה הפך לדרך שלך לסרוד וכמובן שחבל שההזדמנות ההיא לקבל טיפול התפספסה אבל עכשיו יש לך הזדמנות שניה את עכשיו בן אדם בוגר ומבין וזה בידיים שלך אז פשוט לכי על זה!....

המעניין הוא שבסוף מי ששם לב זאת הפסיכולוגית ההיא מהמכון שכלל לא בטחתי בה. אפילו חשבתי שהיא רוצה לפגוע בי ולהזיק לי. בגללה הכל פרץ החוצה- אם לא הייתי נתקלת בה זה היה ממשיך להישאר בפנים. עליה לא הצלחתי לעבוד. למרות שגם עליה בהתחלה ניסיתי לעשות רושם. כי ככה אני רגילה אבל היא עלתה עליי. הבעיה היא שהייתי רוצה שהיא תהיה המטפלת שלי. גם בעלי אומר שהוא בוטח בה ואם כבר לשלם כסף לאיש מקצוע (מה שהוא לא מעוניין בכלל) אז בטח שהיה משלם לה בלי לחשוב פעמיים. גם הוא מעריך אותה מאוד למרותשהוא לא סובל להגיע לשיחות איתה. נראה לי אני אציע לה- לשלם לה באופן פרטי כי רק בה אני בוטחת. וכמובן שאם התשובה תהיה שלילית( מה שסביר להניח שיקרה אז אני לא "אתאבד" על זה, לא קרה כלום )- אני אשאר עם תקווה למצוא עוד אשת מקצוע כמוה ואולי יותר מבוגרת עם יותר ניסיון מקצועי.. בכל זאת , אני מעריכה את זה שלמרות שהסתיים הטיפול עם הילד ואין זה בכלל מחובתה- כי אמור להיות לה אכפת מהילד ולא ממני בכלל . זה הפתיע אותי בגדול ש היה אכפת לה ממני- שאני אלך לטיפול. ועוד אני בטפשותי חשבתי שהיא רוצה לפגוע בי..