סתם.. סיפורי ליל סדר..

אז ככה, מרוב הכנות לחג, קניות ובילויים שכחתי מהכל.. ו.. אפילו לאחל חג שמח גם לכל מכריי בחיי היום יום. אני לא מגעילה אבל פשוט לא התחשק לי השנה לאחל. למה? כי ככה אני - מעופפת כזאת- כולם כבר יודעים את זה ממזמן. השנה כמו כל שנה חגגנו ליל סדר עם משפחתו של בעלי שברוך השם מונה הרבה בני משפחה ובייחוד אני מחבבת את אחיותיו שהן אוהבות אותי כאילו והייתי ילדה שלהם. ובעיקר את אילנה שהיא אמהית מאוד מאוד אישה כזו גדולה(הרבה אישה). בעיניי היא יפה ומצחיקה וחמה ואיכשהוא לידה אנשים מעירים שאני נראית כמו ביתה הקטנה. כן אני מתוודה- עד כדי כך אני ילדותית והיא גדולה ממני כולה בעשר שנים וקצת. ואני כל כך נהנית בחברתה. היום היא דאגה לי שאני מרזה מידי לאחרונה בלי לשים לב בהגזמה אבל בכל זאת עדיין מפרגנת לי שאשמור על הקיים ולא אמשיך ואעבור את הגבול.. מכל מקום, קיבלתי שם הרבה חום תשומת לב ופינוקים ועם זאת,, היה קשה לי עם העובדה שאימי העדיפה לקיים את ליל הסדר עם כל בני המשפחה שלי(אחי מאותו האב ואחיותיי למחצה ובעלה וכולם אצל אחותה - חוץ ממני . גם השנה כמידי שנה לא הוזמנו לשם. אחותה לא ממש אמרה במילים מפורשות שלא נבוא אבל גם לא ממש הזמינה אז הבנו את הרמז..- הרי אנחנו אף פעם לא מוזמנים לעשות איתם חג. בכל זאת, אני ובעלי קנינו לאימי מתנה ובאנו לברך לפני ליל הסדר והיא הייתה כל כך לחוצה שבאנו בזמן לא מתאים כי היא כבר צריכה ללכת לעזור בהכנות לאחותה- ואנחנו תקועים לה עכשיו כמו עצם בגרון. למה בכלל הפרענו? מכל מקום, התעקשתי לעכב אותה ולרדת לאוטו ולהביא את הבגדים החדשים שקניתי ולהתלבש אצלה כדי שהיא תראה כמה אני יפה בבגדים החדשים שקניתי. סתם..התחשק לי להשוויץ כמו ילדה קטנה שקנו לה שמלה חדשה ורוצה שיגידו לה כמה היא יפה. ולמרות ההתלהבות ממהופעה שנועדה להסיח את דעתי מהעובדה שהם הולכים למקום אחר ואני למקום אחר, בסופו של דבר לא עזרה הרבה כי למרות שנהנתי מאוד אצל משפחת בעלי, כל הזמן ברחתי לפינה הסתגרתי ושיחקתי בשערות שלי. כאילו וקיים בי חסר שאי אפשר למלא עם כל הכל טוב והפינוקים שהונחו לפניי- זה לא השביע אותי! כמהתי להיות בצד השני שבו אני לא רצויה . . כל הזמן הצבועים האלה: "נו מתי תבואי עם הילדים, אני כל כך מתגעגעת.." אבל בחגים המשמעותיים כשכולם מתכנסים אני איכשהוא בכלל לא נכללת. מרגיז שאימי (למרותשהיא היא לא המארחת) הייתה צריכה לעמוד על כך שכולנו נהיה יחד בחג גם אם זה אצל אחותה וולא להסכים בשום אופן להתארח רק עם חלק מבני המשפחה.במקרה זה- בלעדיי, כרגיל. כי אם זה היה הפוך והיא הייתה בצד המזמין את אחותה אני בטוחה שהיא לא הייתה מעיזה לדלג על אחד מילדיה אחרת היא -אחותה הייתה נעלבת עד עמקי נשמתה ולא מוכנה להסכים לכך אפילו במחיר של ביטול הגעה. אבל .. לאימי כנראה אין בכלל בעיה לדלג עליי. מסקנה מהסיפר הארוך הזה: כמה שלא יאהבו אותי בחוץ ויפנקו אותי וידאגו לי וירצו בי ויגידו לי שאני יפה זה לא יספק אותי. כי אם אני דחויה בבסיס ע"י אימי שום דבר לא יכול לפצות על החסר. אפילו לא בעלי הכי קרוב אליי שנותן ונותן ונותן - וזה לא ממלא את הבור. והוא נשאר מתוסכל. מה לא עשה בשבילי - עובד קשה,בנה לי בית את החלומות, קונה, מפנק, פרחים בכל הזדמנות, טיולים, מסעדות יוקרה, תכשיטים, משפחה אוהבת ומה לא! אבל עדיין זה לא! אז מה חסר לי?!?! עוד מסקנה- הגיע הזמן להתנתק מהתלות בלרצות מאימי- הרי אני כבר לא ילדה אז מה היא בכלל חייבת לי לעזאזל?! למה אני בכלל מצפה? הרי היא לא חייבת לי כבר כלום. אז מה אני רוצה ממנה בכלל???? מה, רק היא תוכל למלא את הבור?

הזמינו? לא הזמינו?.... העיקר שהיית במקום שטוב לך בו ואת רצויה..... טוב, גם קנית בגדים חדשים שזו גם סיבה לאופוריה...חחח..... אני ? איך חגגתי? כרגיל...... לא חגגתי, כל שנה שעוברת והילדים שלי גדלים, הם מבינים יותר ויותר מאיזה קטסטרופה הגעתי.... ומגלים אנטי מובהק יותר למקום הזה... זה צורם מצד אחד, מצד שני ממלא אותי בגאווה.... חג שמח יקירה... התגעגעתי, תשתדלי להשאר בסביבה.....

טוב לראותך יקירה! מה שלומך? איך את מרגישה? מזמן לא היית כאן.. מקווה שהכל טוב.. מעניין באמת לשמוע שיילדייך מודעים לרקע שלך בילדותך.. ילדיי עדיין קטנים מאוד עדיין ואני מעולם לא חשבתי שבעצם יום אחד הם יגדלו ואולי אפשר יהיה לשתף אותם? צריך? האם הם יהיו במחנה שלי? הלוואי והיה בכלל אפשר לשכוח מזה אחת ולתמיד. כך או כך- אי אפשר יהיה להסתיר את זה לנצח. אשכרה זה כמו קללה או בדיחה גרועה של החיים שרודפת אותי שנדבקה אליי ואי אפשר להסיר אותה. או הכי גרוע- ילדיי בכלל לא יהיו בצד שלי אלא של משפחתי שמתעלמת ממני וקרוב לוודאי מסתודדים עליי שאני ממציאה ומשוגעת. אחרת, למה כולם שם ואני פה? זה ההסבר הגיוני היחיד. וואלה אני כל-כך צריכה להעריך את בעלי- כי הוא מכל האנשים שיודעים (וכבר הסוד נחשף בערך לפני שנה אני חושבת שהגעתי לכאן וחלק יודעים)- הוא היחיד שנמצא לצידי ומעולם לא סובב לי הגב. החיסרון הוא- שהוא לא מודע לחומרת הבעיה ולא רואה כל צורך שלי להזדקקות לטיפול נפשי. הוא לא ממש מבין. מכל מקום- זה אכן הכי נכון לשים פס. האמת בזמן האחרון קיבלתי מן ביטחון (בהשראת מטפלת משפחתית- פסיכולוגית-יועצת) שזה לא משנה מה חושבים עליי. ובאמת הגיע הזמן- להתבגר ולשים פס. אבל זה לצערי לא פשוט. בימים אילה אני שוקלת ברצינות טיפול אצל פסיכולוג קליני. משהו ארוך טווח. אבל אני צריכה להביא את בעלי לידי מודעות לטענתו - חבל על הכסף, את לא צריכה, זה היה מזמן, זה מת, תמשיכי הלאה וכו' וכו'. לא יודעת.. אולי כדאי באמת להתקדם הלאה? כי מה הטעם מה שהיה מת ואי אפשר להחזיר לאחור את הגלגל. אז למה לבזבז על זה זמן יקר ומשאבים?!? איזה תסבוכת..

סמויה יקרה מבינה את הקושי שלך , את האכזבה... קשה לוותר על הציפיות מאמא...קשה להבין שהיא לא מסוגלת, אני שמחה שיש כל כך הרבה אהבה ותמיכה סביבך...אני יודעת שזה לא מספק, ולא במקום אותה אהבה שאת זקוקה מאמא... אני חושבת שאולי מה שיכול לעזור לך הוא להבין שאמא מוגבלת...מהסיבות שלה - היא לא יכולה לתת יותר. ובטח יש דברים שכן אפשר לקחת ממה? יכולה לחשוב? מה כן היא נותנת??? לעשות רשימה לעצמך? ולהבין שאמא היא בן אדם...שזו הדרך שלו לאהוב וזה מה שיכול לתת... אולי דברים עוד ישתנו , אבל בכלל לא בטוח. הקשר הזה חשוב לך...נסי לבדוק מה כן אפשר לקבל ממנו...מה יתן לך להרגיש יותר טוב עם עצמך ועם הקשר... בהצלחה מחזקת אידה

נכון את צודקת. לאימי היו נסיבות חיים לא קלות בכלל שמתוכן נולדתי אני- לאמא בגיל שש-עשרה או אולי חמש עשרה וכל הילדות נלקחה ממנה. מכאן התחיל הכל. וזהו. זה מה שיש לה לתת. האמת עם כל הקושי יש גם צדדים נפלאים באימי - שאתם בד"כ היא מגלה לאחרים (לא לי). ובכל זאת לעיתים היא יוצאת מגדרה ובאה לבקר ונותנת את כולה אחת ל..מליון. סתם הייתי חולמת על אמא- סבתא לילדים שלי שניתן לסמוך עליה ולהישען עליה. ובינתיים אין מה לעשות אפילו מהנכדים היא לא מתלהבת כי הלב שלה לא מאפשר לה יותר. אולי איזה מפגש פה ושם על כוס קפה וסיגריה או איזו עצה מועילה בטל'. ובד"כ אני זו שנדבקת. ו..נכון- כנראה שזו הדרך שלה לאהוב. וזהו.