יום טובבבבבבבבבבבבבבבבבב לכולן

הרבה אנרגיות והפעות טובות ליום זה > שיעור לחיים > > יום אחד ביקשה מורה מהתלמידים שלה שירשמו את רשימת שמותיהם של >התלמידים האחרים בכיתה על גבי שני גיליונות נייר , בהשאירם רווח ליד כל שם. אז >היא ביקשה מהם לחשוב על הדבר הנחמד ביותר שביכולתם להגיד על כל אחד ואחד >מחבריהם לכיתה ולרשום אותו. במשך כל הזמן שנותר מהשיעור גמרו התלמידים את המטלה שלהם, ובעוזבם את הכיתה, מסר כל אחד מהם למורה את הדפים > > באותה השבת, ישבה המורה ורשמה את שמו של כל תלמיד על דף, וכתבה >את כל מה שהתלמידים האחרים אמרו עליו. > > ביום שני נתנה המורה לכל תלמיד את הרשימה שלו/שלה.. לא לקח זמן >רב, וכל הכיתה חייכה. "באמת?" היא שמעה את הלחישה. "מעולם לא ידעתי שהייתי >בעל/ת משמעות למישהו!" ו- "לא ידעתי שהאחרים אוהבים אותי כל-כך". אלה היו >מרבית התגובות . > > אף אחד מעולם לא הזכיר את הדפים האלה בכיתה שוב. היא מעולם לא >ידעה אם הם דיברו עליהם ביניהם בהפסקות או עם הוריהם, אך זה לא היה חשוב . >התרגיל השיג את מטרתו. > התלמידים הרגישו טוב בקשר לעצמם וביחס אל האחרים. > > עברו שנים, התלמידים בגרו והמשיכו הלאה עם חייהם. מספר שנים לאחר >מכן, אחד מהתלמידים נהרג במלחמה והמורה הוזמנה להשתתף בלווייתו. > > זאת היתה הלוויה הראשונה שנקראה להשתתף של אחד מתלמידיה לשעבר. >רבים השתתפו בלוויה חבריו. אחד אחרי השני, חלקו לו כבוד אחרון. גם המורה חלפה >הייתה ביניהם. > > אחד מהחיילים שתפקידו היה לשאת את הארון, ניגש אליה. "האם את >היית המורה שלו למתמטיקה?" שאל . > היא הנהנה : "כן ". > "הוא דיבר עליך רבות", אמר לה החייל . > המורה היתה נבוכה. > > לאחר הלוויה, הלכו מרבית חבריו לביתו לנחם את הוריו. גם המורה >הלכה לביתו - לומר כמה מילות תנחומים להורים הכואבים. > הוריו של המנוח המתינו לה. "ברצוננו להראות לך דבר מה", אמר אביו >והוציאו מכיסו את הארנק. "הם מצאו את זה עליו כאשר הוא נהרג. חשבנו שאולי תזהי >את זה ." > בפותחו את הארנק, הוציא בזהירות שתי פיסות נייר מהוהות שנראה >שקיפלו אותן חזור וקפל מספר רב של פעמים. המורה ידעה אפילו מבלי להסתכל שפיסות >הנייר הללו היו אלה שעליהם היא רשמה את הרשימה של הדברים הטובים שכל אחד >מחבריו כתב עליו . > "אנחנו רוצים להודות לך כל-כך על שעשית את זה," אמרה אמו של >המנוח. "כפי שאת יכולה לראות, הוא שמר על זה מכל משמר ." > > > > חבריו לכיתה לשעבר החלו להיאסף מסביב. > > אחד חייך די במבוכה ואמר, "אני עדיין שומר את הרשימה שלי במגירה >העליונה בשולחן שלי בבית". > אשתו של אחר אמרה, "בעלי ביקש ממני שאשים את שלו באלבום החתונה >שלנו." > " גם לי יש את הרשימה שלי," אמרה אחרת." היא בתוך היומן שלי." > חברה אחרת לכיתה, הושיטה את ידה לתיק שלה, הוציאה את הארנק >והראתה לכולם את הרשימה שלה לכל הקבוצה. "אני נושאת את זה תמיד איתי," וללא >הנד עפעף הוסיפה ואמרה: "אני חושבת שכולנו שמרנו את הרשימות שלנו ." > > ברגע זה התיישבה המורה והחלה לבכות. היא בכתה על המנוח ועל כל >חבריו שלא יוכלו לראותו עוד לעולם . > > > צפיפות האוכלוסייה בחברה שלנו היא כה גדולה שאנחנו נוטים לשכוח >שהחיים יגמרו יום אחד, ואנחנו לא יודעים מתי היום הזה יגיע. > אז בבקשה, הגידו לאנשים שאתם אוהבים ואיכפת לכם מהם, שהם מיוחדים >וחשובים. אימרו להם , לפני שיהיה זה מאוחר מידי . > זיכרו, אתם פורמים את מה שאתם תופרים, מה שאתם שמים בחייהם של >האחרים יחזור פעם לחייכם שלכם . > מי ייתן וימיכם יהיו מבורכים ומיוחדים כפי שהנכם. > ולסיום: זכה המנוח ששמע את שיבחו בעודו בחיים! הלא תמיד נשמעים >השבחים מאוחר מדי - כשהוא כבר לא שומע... > > - בחרתי לומר לכן היום - אני באמת מעריכה כל אחת מכן, יש לי הכבוד לנהל ולהיות חלק מהפורום התומך והאמיץ הזה. מוזמנות יום נפלא אידה אידה

אידה... איזה דבר מקסים הבאת לנו היום תודה יקרה - גם לך המון תודה על שאת מאפשרת לנו את המקום הניפלא הזה

סיפור מרגש ביותר עם המון מוסר השכל , תודה אידה על שהבאת ועל שאת כאן , ותודה גם לכל הבנות ולכל מי שנמצא כאן בפורום הנפלא הזה ,ואני ,,,,,,,לעולם לא שוכחת להזכיר לכל יקירי ולכל מי שאני אוהבת כמה הם יקרים לי ומשמעותיים בחיים שלי , מייאוווווווווווו

קראתי זאת קצת באיחור.. וגם אני רוצה להביע את הערכתי לפורום הזה שהוא כמו בית.. שתומך גם שיש קשיים וגם שטוב.. אז שיהיה שבוע טוב.. לכולן..