האבא התנצל...זהירות טריגר
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
האמת כשקראתי את הכתבה הזו צחקתי בלי רצון עלה בי גיחוך מההלם מהאטימות אין גבול לחוצפה? http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3107273,00.html האם התנצלות מצד התוקף תעשה לך משהו? אני סקרנית.
אופיר, אני באמת קרציה היום, אבל זה רק אינדיקציה לכמה רע לי. קראתי את הכתבה, מה שהכי אבל הכי הטריף אותי זה המשפט אמא לא ראתה, גם אמא עיורת רואה מה מרגישים הילדים שלה קל וחומר אמא רואה. יש אמהות פחדניות, שמעדיפות להקריב את הגוף והנפש של הילדות שלהן על מזבח הפחדנות שלהן. אמהות שפוחדות להתמודד עם החיים לבד בחוץ. יוצאות מתוך נקודת הנחה שילדים לא זוכרים. שילדים נוטים לשכוח. ילד לא שוכח מהסיבה הכי ברורה שגוף של ילדים לא בנוי ליחסי מין, נקודה!!! לפיכך לא ניתן לשכוח!!!
תביאי כוס ספרייט דיאט בכוס גבוהה עם הרבה קרח ונסגור עניין. תגובה לעניין. אולם הסטת הזעם אל האמא הפאסיבית שלא תיקח אחריות ותסיר את משא האשמה מעל כתפיו של האב שהיה אמור להיות אבא במלוא מובן המילה. הרבה מדי גברים משתמטים בטענה שהם רק גברים ומה כבר אפשר לצפות מהם? זו תופעה חברתית אני מפגר רגשית כי אני גבר אני לא שולט בדחפים שלי כי יש לי איבר מין חיצוני נכון האמא הכחישה אבל האבא תקף. והערה אחרונה לא רק הגוף שלה גם הנפש שלה לא בשלה ולא בנויה לקשר מיני. המין בגיל הזה הוא כולו דמיונות ופנטזיות סקרנות ועוררות גופנית שמוגבלת לאיבר עצמו ולא לאינטגרציה המלאה שנגזלה ממנה כעת אולי עד לסוף ימיה.
סליחה.. התנצלות... הוא כל הזמן התנצל אחרי כל פעם אחרי כל סטירה אחרי כל מכה אחרי כל "זיון" אחרי כל דבר הוא התנצל הוא ביקש סליחה הוא הנמיך את הקול לקול של כלב אומלל מאוהב עם עיניים מסכנות כאלה שמבקשות רחמים עיניים שלפני שניה יכלו להרוג אותי רק דרך המבט הוא תמיד הביא פרחים אחרי כל פעם הוא יהיה מביא זר ורדים אדומים כאלה שיכפרו על צלקות הנפש הוא תמיד היה מחבק ולפעמים גם מזיל דמעות... הוא אמר שהכל מאהבה... אחרי שנה הפרחים נעלמו הדמעות היו רק שלי המבט לא התחלף הוא נשאר קר כקרח הוא לא התנצל רק אני התנצלתי על קיומי.... סליחות... הכל מאהבה 9 שנות אהבה....
כשאשה מוכה אומרת לי אני לא סולחת לעצמי שנשארתי איתו כל כך הרבה זמן... לא מבינה היום איך הייתי שם במקום ההוא למה נתתי לקורבנות שלי להמשך? למה ספגתי וספגתי? עוד שנה ועוד שנה? איך נתתי לעצמי להתדרדר ככה.... זה מקום של הבראה של החלמה בדרך לתובנה בינתיים אחרי הזעם על התוקף בא הכעס על עצמי שאיפשרתי פגיעה נוספת ונוספת ונוספת... ואולי על הכעס הזה יותר קשה להתגבר...
אני מוכנה ומזומנה לכך שהפוגעים יתנצלו בפני כאשר הם ישובים במרומי הגרדום... ואני אהיה במרומי האולימפוס, תחת גפני ותחת תאנתי. ולא בעוניי ותעניתי. כל עוד לא יחולו התנאים הקובעים הללו, אין סליחה וכפרה במצע של המטריצה שלי.
הסליחה בלי תהליך של העצמה של הנפגעת היא מהשפה ולחוץ. קודם שיהיה שינוי ממשי במאזן הכוח בינינו. נתחיל בזה שהפוגע יתבייש ולא הנפגעת. כרגע הבושה היא של הקורבנות. סליחה? למי לסלוח? רק לו? או לכל המערך החברתי שמגבה אותו?
