אפשר ללמד את העולם להקשיב?

מה שצריך לשמוע ולהשמיע הם לא הפרטים. מה שמכאיב הוא השבר. על השבר צריך לדבר. על הריק, על החלל, על הפיצול על הכוח להלחם שהולך ואוזל. על הצורך להסתיר מהעולם שלא רוצה לראות. על הנפגעות שנפשן מצולקת ועייפה. על חוסר היכולת שלהן לשמוח ולחיות כמו אנשים שלמים שלא חמסו את גופן ונפשן. על החיפוש המטריף וחוסר המנוחה ותחושת האין כלום אין אף מקום אין אזניים קשובות ולבבות פתוחים כשצריך להכיל צער רותח. על ההצפות המרעילות פעם אחר פעם. על חומת השתיקה וההכחשה העצמית שיום אחד נסדקת ודברים כבר לעולם לא יהיו כמו שהיו צריכים להיות. על איך שאף פוגע לא יבקש מחילה. לא משנה אם הפוגעים הם נפגעים בעצמם. העיוורון מכה בכולנו. אני מנסה לפתוח את העיניים בכוח ולא בטוחה שגם אני לא כזאת. לפחות אני מנסה, שואלת את השאלות. לא מציקה עם התובנות שלי. אבל כאן, אולי ראוי להגיד.לא יודעת מה אני רוצה בעצם. הולכת להצטנף מחדש.

שתהיה שבת של נחמה. העלית שאלות של רצון לקשר רצון לתקשר לקבל הבנה תמיכה התייחסות....שלא תמיד מקבלים... מזכיר לי את הסיפור של צ'כוב מועקה שבו העגלון שבנו מת מסתובב כל היום מסיע אנשים בעגלתו ואין מי שיקשיב לו כולם פוטרים אותו ואת אסונו באדישות לבסוף הוא פורק את כאבו ויגונו באוזני סוסו. סיפור מדהים. נראה לי שלכלול את כל העולם בחבילה אחת זו טעות של הכללה. יש כאלו שיותר קרובים ויכולים לדעת יותר פרטים ולתת יותר תמיכה ויש כאלו שאין בהם יכולת דמיון ויכולת אמפטיה והתשובות שלהם לקוניות ברמה של קלישאה וזה כמובן אומר שהם לא הכתובת הנכונה לשפוך באוזניהם את הלב. חייבת לומר שגם אני סובלת מבדידות שמובילה אותי ליצור. דרך היצירה אני מבטאת את החלקים היותר מורכבים שלי ואז כמובן יש את הסוגיה של תגובות הקהל... וגם שם יש תגובות שאני המומה לשמוע..ויש תגובות לא צפויות שמעוררות אותי לחשוב ולהסתכל מחדש ויש תגובות שזה מאד נדיר שהן ממש ממש בול. לאחרונה התנתקתי מקבוצה של אנשים יוצרים שידעה להגיב כמו שצריך ואני מצרה על כך. ניתקתי את עצמי ממקור של כוח ושל חיים שהקלו על הבדידות שלי. שולחת לך חיבוק. אל תתביישי במי ובמה שאת ובביוגרפיה שלך. היא לא את הביוגרפיה שלך....היא העבר שלך. תיצרי ממנו תשאבי ממנו חומרים לביטוי אבל אל תזדהי איתו. חושבת שאם הקורבנות הניצולות השורדות של גלוי עריות ואונס היו פחות מתביישות והיו מציגות את עצמן ככאלו בפורומים שונים היה קל יותר לכולנו במאבק שלנו להסרת הסטיגמה מהקורבנות והעברתה לכתפיים הנכונות. בכל פעם אני מופתעת מחדש לפגוש עוד ועוד נשים שבאות לספר לי חברות וותיקות נשים שאני מכירה מוועדי הורים של הגן ובית הספר נשים חזקות מדהימות יפות שלובשות באופן קבע מסכה. כאילו מגוננות על החברה הכללית מפני הידיעה שהפשעים האלו מבוצעים בכל מקום וכל הזמן. ובמה יש לך להתבייש? באמת? במה?

מרגש לשמוע שאת יוצרת ויוצרת ובכך מפוררת את גלדי הבדידות. מה את יוצרת בזעת-אפיים, כפיים, ידיים ומלאי של חומרים מציפים וטעונים מן הנפש? את אדם מדהים. מודל לחיקוי בעיני. הביני למדו אותנו להחריש. לחשות. להתבייש בגופנו. במה שאנחנו. בצל של עצמנו. פתחנו את מיומנות ההסתרה וההכחשה וההדחקה עד לכדי אומנות! הוסיפו לנו חטא על פשע.!!!! הכריחו אותנו להטמין הכל ולהאמין כי האות קלון שהתרגש עלינו כרעם ביום בהיר, בא כביכול כתוצאה מכך שהמטנו את השואה על עצמנו, במו ידנו. כתוצאה מחולשתנו. (והקרקע הושמטה מתחת רגלנו). מהיותנו פחות נשיות. פחות מחוסנות וחסינות. מסכנות. ובא מישהו שגאל אותנו מגיא יסורנו, תומתנו וטימטומנו.... קשה להפטר במחי יד מעבותות וחותמות המוטבעות ומוטמעות בנו משחר ילדותנו. הסרת עבותות הקליפות אינה דבר של מה בכך....אינה דבר טריוויאלי. הקושי האמיתי להיות לוליאליות לעצמנו. ולהחליט לפתוח הכל. לבעוט במוסכמות. לטרוף את הקלפים. ולא להיות שפנפנות שפנות ניסיון שעדיין מושלים בנו האובדים המעבידים, הרשעים הארורים, שלטון ללא מיצרים... וזהו תהליך נוקב. מחפיר. שהחברה עדיין לא בשלה לפתיחות שלנו. היא חוששת להדבק. זרועה בארס הסטיגמטיות ובעצם הורסת את הסיכוי לתיקון החוויות הנוראיות....ובכך סותמת את הגולל על כל ניסיון כן שלנו להפוך את הפתיחות- ללגיטימית. ומונעת מנפגעות תקיפה מינית את הזכות להשתחרר מ"הקורבנות" שבתוכן ולמצות את הדין עם המפגע. ולערב את כל הרשויות הנוגעות בדבר- למיגור התופעה שכבר מזמן הפכה למכה בקנה מידה מפלצתי. החיים מורכבים מידי. ולא פלא שאנו לעיתים רבות מרימות ידיים ופוכרות אותן ביאוש. סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש:- נהמתי מעומק הלב. מעמקות הכאב.