אין לי מילים כל כך

אני כבר הרבה זמן מול המסך של המחשב, מול "הוספת הודעה חדשה"..לא יודעת איך להוציא את זה.. יש לי הרבה מחשבות לא טובות. לא בא לי להיכנס לפרטים. לא בא לי שתגיע אליי משטרה הביתה עוד פעם. הרגשה כבולה כזאת. בלי מילים. הכל תקוע לי כמו גוש בגרון שחוסם ולא מוכן לצאת. נמאס לי מהכאב הזה. נמאס מהמחשבות. נמאס מזה שצריכה להילחם בעצמי כל הזמן. כל הזמן:( אין אף אחד אחר שייקח את המושכות, לפחות לקצת. שיידאג לי, במקומי. שיילחם בי במחשבות שיש לי, שיילחם עליי. במקומי. אין לי כבר כוח יותר. אולי בכל זאת יצאו קצת מילים..לא מצליחה יותר מזה

תיזכרי בנקודת האור שכתבת אתמול תנסי להיאחז בה תנסי לשאוב ממנה את הכוחות מחבקת שחף

ולא מצליחה.. זה לא משנה כבר..זה לא משנה נמאס לי להילחם. אין לי כבר כוח:-( הדמעות גם יושבות בגרון, עם המילים, עם הכל. ולא מוכנות לצאת. ולא מוכנות לעלות וגם לא לרדת משם ולעזוב אותי כבר. מתפרקת בפנים ולא מצליחה להסביר בחוץ. מבחוץ כאילו שהכל בסדר. אני סתם במיטה כל היום. זה סתם שאני לא יוצאת מהחדר וזה כאילו שאני לא בבית בכלל. סתם.. בפנים הכל מנופץ. לא מצליחה לסמוך. לא מרגישה ביטחון. לא יכולה להרפות. כי אם אני ארפה, אז אני אפול ולא יהיה לי במה לתפוס כדי לעצור את הנפילה. ואז אני רק אמשיך ליפול ובסוף אני איעלם. אני צריכה שמישהו אחר יחזיק. ואין את המישהו הזה. אין אף אחד. נמאס לי כבר להיות כל כך עמוק ב"לבד" הזה. טובעת בזה. לא יכולה יותר להיות ככה. זה מעייף. לא יכולה שאף אחד יתקרב. כאילו שיש שיכבת בידוד בלתי נראית שמכסה את כל הגוף. ומבודדת מכל העולם. וברגע שמישהו מתקרב יותר מדי, אפילו במקרה, אני נלחצת ולא מצליחה לנשום. פשוט מפסיקה לנשום. רק שלא יתקרבו ככה שלא יתקרבו ככה יותר:-( שלא ייכאב ככה:-( בוכה בפנים. מרוסקת בפנים. לא מצליחה להוציא. אני חוזרת לישון. לא יכולה להתמודד עכשיו. לא עכשיו. מרוקנת לגמרי. ומוצפת לגמרי. זה הגיוני להיות גם וגם? ככה זה מרגיש..