מפחדת מעצמי
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
לפני 4 חודשים היה לי ערב אחד, ביום שישי, שהיה לי פיצוץ עם ההורים שלי, והייתי נסערת, נעלתי את הדלת, צעקנו אחד על השני, אני ואבא שלי, דרך דלת נעולה, והוא אמר שהוא רוצה שאני אצא מהבית. ובאותו רגע הייתי כל כך נסערת ועל סוג של "אוטומט", שהתלבשתי, לקחתי את התיק, שמתי בו את כל הכדורים שהיו לי בחדר, פחית שתייה, שיהיה איך להוריד אותם בגרון, וסכין גילוח ומספריים, שיהיה לי איך לשבור את השוליים של הסכין, כדי להוציא את הלהב עצמה. בכל מקרה, פעלתי בלי לחשוב, בלי להבין מה אני עושה, ובלי איזה תכנית מסוימת. ויצאתי מהבית עם התיק ולא אמרתי לאן אני הולכת (גם בעצמי לא היה לי מושג לאן אני הולכת). אולי איפשהו קיוויתי שלמרות מה שיש בתיק ולמרות המחשבות כל הזמן על להיעלם ככה, אולי זה שאני יוצאת מהבית ירגיע בסופו של דבר. הרחוב שלי בנוי בעלייה כזאת. אז התחלתי ללכת, קיוויתי שהליכה עצבנית כזאת של כמה דקות אולי תפיג את ההרגשה ואת כל הכעס הזה, עליהם ועל עצמי. רק שבזמן שהלכתי, הרבה לפני שהתחלתי להירגע, עברה מונית ברחוב שלי, ולא חשבתי יותר מדי, עדיין הייתי על מעין אוטומט כזה, לא הכי מחוברת לעצמי. ועליתי למונית, וביקשתי שייקח אותי לים, שזה 15-20 דקות נסיעה מהבית. ואחרי רבע שעה באמת הייתי בים. הוא הוריד אותי בטיילת. ומשם התחלתי ללכת. השעה הייתה בערך 12 וחצי - אחת בלילה, משהו כזה, ותוך כמה דקות, כבר מצאתי את עצמי ממש לא בטיילת, אלא בחלק בחוף שכבר אין מסעדות או תאורה או כלום בעצם. רק חוף וים וחושך, באמצע הלילה, והרגשתי ממש אבודה בתוך כל זה. הרגשתי שאני לא יכולה לחזור עכשיו. שאין לי איך להחזיר את עצמי עכשיו ולמרות שלא סיפרתי להם לאן אני הולכת ואין להם מושג מה יש לי בתיק, עדיין הרגיש לי שעליתי גבוה מדי על העץ הזה וקשה לי עכשיו לרדת. ואולי גם אני לא רוצה לרדת. ובשלב מסוים הפסקתי ללכת. והתיישבתי על החול. ופתחתי את התיק. ועד עכשיו לא הייתה לי תוכנית מסוימת על מה עושים עכשיו. לטוב ולרע. ואז כן התחלתי לחשוב. אבל לרע. והחלטתי שמה שאני אעשה זה שאני אקח את כל הכדורים, יחד עם הפחית שתייה, אעשן איזה סיגריה, שגם היה לי בתיק בכל מקרה, ואז..ואז אני אכנס למים, ואתחיל לשחות. לעומק, לאיפה שאני כבר באמת לא אוכל לחזור אחורה. ואני אפסיק לשחות כשכבר לא יהיה לי כוח והכדורים יתחילו להשפיע. רק שבזמן שהוצאתי את הכדורים מהעטיפות שלהם, ותוך כדי כבר עישנתי , מהלחץ מכל זה. ממש רעדתי. בזמן הזה גם הספקתי לשלוח הודעה לחברה (שכרגע לא בארץ בכלל). שלחתי לה הודעה שאני בים. שלא טוב לי עכשיו. אחרי כמה חילופי סמס שבהם היא ניסתה להבין למה אני מתכוונת כשאני אומרת שאני הולכת לשחות (באמצע הלילה..), היא אמרה שהיא באה ושאלה איפה אני. אמרתי לה שלא תבוא ושאני לא יכולה להגיד לה איפה אני כי אין לי מושג בעצמי. ובכל מקרה זה כבר חלק ברצועת חוף שאי אפשר להגיע אליו עם רכב, כי זה לא איזור מסודר וחלק מהטיילת. בסוף כל הסיפור הזה נרגע. כי ישבתי שם עוד כמה זמן, איזה שעתיים ומשהו. ואמנם התחלתי לקחת כמה כדורים (שילוב של ציפרלקס ולוריוון, שזה כדורים שקיבלתי בזמנו מהפסיכיאטרית בקופת חולים, כשעוד הסכמתי לטיפול תרופתי. אחר כך אחרי שהפסקתי, אז נשארו לי כדורים). אבל נבהלתי נורא מכל הסיטואציה והפסקתי אחרי חמישה שישה, לא זוכרת בדיוק כמה. חברה שלי לא באה בסוף. בסביבות ארבע וחצי בערך הגעתי הביתה עם מונית, והלכתי ישר לישון. מלאה חול ועם עיניים אדומות מבכי ובעיקר בהרגשה שלבד עם זה. כי אני נכנסת לסיטואציות האלה, ואז גם צריכה להוציא את עצמי מהן, אם בכלל, וזה ממש ממש קשה. אני מספרת את כל זה, כי הסיטואציה הזאת זה הדבר הכי ממשי ומפחיד והכי קרוב שהיה לי שקשור במחשבות האלה שיש לי גם עכשיו. חוץ מהמשחקים בנשק שהיו בצבא, אבל זה משהו אחר. כי אז הנשק היה נגיש ועכשיו הוא לא. הסיטואציה הזאת שקרתה בים זה הדבר הכי קרוב שהיה לי ללעשות לעצמי משהו גם עכשיו, אחרי הצבא. משהו שלא מצריך נשק. ואני גם מספרת את כל זה, כי היום ממש רציתי להיות בנקודת אל חזור הזאת שוב. פשוט כדי להקל על עצמי את כל ההתמודדות. כדי לברוח. ומשום שלבצע דבר כזה זה גם לא פשוט מבחינתי ולא כזה קל, אז להגיע לסיטואציה הזאת שקשה לחזור ממנה, באיזשהו מקום מקלה על ההחלטה ובעיקר על היישום שלה, כי כבר קשה לחזור משם, אז פשוט לא חוזרים. הסיבה היחידה שלא עשיתי את זה היא כי הייתי מנוטרלת לגמרי בשביל לצאת מהמיטה בכלל. באותו ערב שזה קרה, פעלתי על אנרגיות אחרות, אנרגיות עצומות של כעס וזעם ופחד, והתנתקתי מאוד מעצמי. פעלתי על אוטומט ולא הייתי מודעת לגמרי למה שאני עושה. לא תכננתי להגיע לזה וזה פשוט קרה. והיום זה עלה שוב בראש, בקשר ישיר לשאר המחשבות להיעלם, שהיו מאוד חזקות היום. ואני מפחדת מזה. מפחדת שוב להגיע לנקודת האל-חזור הזאת באופן שהוא לא מתוכנן או צפוי, ולא להצליח הפעם לצאת ממנה. לא להצליח לחזור ממנה. זהו. מצטערת על האורך של ההודעה.... לילה טוב.
לא מצליחה לכתוב:( למה זה לא עובר כבר??? שוכבת פה משותקת מפחד ורק צריכה שזה ייעלם. לא מצליחה לזוז. לא מצליחה להזיז את הרגליים. לא מרגישה פה. לא כאן:( מרגיש כאילו שאני שם. עם אותו כאב של שם.לא יכולה להיות בזה יותר:( שמישהו ייקח את זה ממני. אני לא יכולה. לא מצליחה. לא מצליחה להירגע. זה אידיוטי שצריכה שיזכירו לנשום. אבל לא מצליחה להסדיר את הנשימות.
אין לי כל כך מילים כרגע..... :( יכולה רק לשלוח חיבוק חם עוטף מחמם ומרגיע תעשי מאמץ קטן תצאי מהמיטה תגיעי למקלחת זה לא כל כך רחוק כפי שזה נראה לך עכשיו תפתחי מים חמים ונעימים ותעמדי מתחת למים שהמים יפשירו וירככו את הגוף ואת הנפש זה תמיד מקל לילה טוב שחף
מנותקת יקרה הלבד שלך כל כך חזק כל התמודדות שלך היא לבד עם עצמך ובכדי לזעזע ולעורר מישהו... את מוכנה לסכן את עצמך... את החיים את השלמות שלך.. אבל הם בשלהם והמחיר יכול להיות יקר יקר מדיי כי את יקרה ואסור שיקרה לך משהו להיות בים זה מסוכן את יכולה להפגע במזל הכל עבר בשלום וחזרת הבייתה לבד עם כל התחושות הקשות... מקווה שישתפר שמרי על עצמך כאן בשבילך אידה
הכדורים האלה הם שילוב קטלני בעיקר לגוף כי הם פוגעים בכבד , ועם כל המערבולת שעברת יכולת בקלות ,,,,,,,,,,לגרום לנזק בלתי הפיך , מדברת מתוך נסיון , אם את לא צורכת אותם על בסיס קבוע טיפולי כדאי שתסלקי אותם מהמלאי שלך !!! יכולה בהחלט להבין את סערת הרגשות שעברה עליך ואת ה"אוטומט " שהפעיל אותך , מה דעתך להתחיל לחשוב עלייך לשם שינוי ולא רק על מה שקורה לך בטיפול ? ואני מתכוונת שתנסי לעשות הפרדה , תנסי לזכור שמה שמעלה הטיפול זה לא מה שקורה לך עכשיו אלה קרה בעבר , כעת את במקום אחר ורק מטפלת במצבים הקשים מהעבר , וזה כואב , כן מאוד כואב וצריך לתת לזה מקום להיות ולכאוב כי רק כך הטיפול עובד , ומעבר לזה תנסי להמשיך את חייך במישור היומיומי כמה שאת יכולה הכי טוב שאפשר , מחזיקה לך אצבעות שתצליחי חטולית
