רוצה להיות כולי ואסור

אסור לי לספר מי אני באמת. אסור לי לחשוף את עצמי כי אם ידעו אני אחבל בעתיד המקצועי שלי. אסור לספר יותר מדי לילדות. אסור לדבר על הדברים האלו עם חברות כי זה מפחיד. החברות אוהבות את זאת שקוראת ספרים, שיש לה סטייל, שנלחמת, שיש לה חוש הומור מדליק גם אם הרבה פעמים הוא שחור ומעוות. (אולי לפעמים אפילו חושבים שאני לא רגישה לכאב של אחרים?). לא יכולה לקרא יותר מדי בפורומים. לא יכולה ראות איך יש מקומות שגם פורומים הם מנוף לכוחנות ולפגיעה בנפגעות. ויש ימים של שינה רצופה, של אין כוח לעמוד על הרגליים, של ערפול חושים, של כאב, של לא להבין איך הפוגעים של פעם עדיין מוצאים את המילים הכי חומציות כמו אז. לפחות הידיים הארוכות שלהם כבר לא יגעו בי. פוחדת לעמוד על שלי ועושה את זה, לפעמים לא מבינה איך. כל כך פוחדת שירימו את המסך, כל כך רוצה לחיות בעולם שבו לא צריך להסתתר. כל כך רוצה ולו רק אדם אחד שיהיה כשצריך אותו, שידאג, שינחם, שלא יברח כי אי אפשר לשמוע את הכאב של אז ועכשיו מדבר.

אין לך מושג עד כמה אני מזדהה עם מה שכתבת...לא יכולה לפרט אבל תדעי שאת לגמרי לא לבד עם התחושות דמעה

פיה יקרה כמה שאני מזדהה עם כל מה שנאמר כאן, כמה כח צריך כדי להסתיר כאב כל כך לא אנושי בעוצמתו. רק מי שבאמת חוותה כאב ברמות כאלו באמת יכולה להזדהות עם התחושות שלך. הם כל-כך אני.