טריגר...סליחה...

כשהייתי בטיפול אצל מיכל, הפסיכולוגית הקודמת, לא הצלחתי בהתחלה להגיד בכלל על מה שקרה, לא הצלחתי להסביר, והייתי צריכה שהיא תדע שזה קרה, שתדע בכלל שקרה משהו כזה. אז החלטתי לכתוב לה, להעביר אליה את הכדור ושהיא כבר תדע לטפל משם, כמה שאפשר. אז זה מה שכתבתי לפסיכולוגית כי לא יכולתי להגיד. זה לא המכתב הראשון שכתבתי לה. הראשון היה יותר כללי, כי לא הייתי מסוגלת עדיין. זה כבר יותר מפורט, אולי מתוך ניסיון להתנקות מזה. וזהו, היה לי די קשה עכשיו אפילו להעתיק את זה לכאן, למרות שזה כבר היה כתוב, כי זה בכל זאת גורם למחשבה לנדוד לשם, למה שקרה, וזה לא פשוט..זה מה שעולה בפלאשבקים- אני רוצה שנשב בחדר, את בכיסא שלך ואני בשלי. ואני אוכל לפתוח את הפה ולספר לך מה קרה שם. למרות שאת כבר יודעת, אבל אני רוצה להיות מסוגלת להגיד לך את זה, כי נראה לי שכמה שזה יהיה לי קשה, זה יעזור המון. אפילו בפרטים, כדי שהכל ייצא ממני, שיתנקה החוצה. אני רוצה להיות מסוגלת להגיד לך שבזיכרון שלי, אני עומדת באמצע המקלט, הדלת מאחוריי, וגם השרת. עומד קרוב אליי מאחור (אני אפילו לא זוכרת איך קוראים לו), ומימיני יש מיטת קומותיים כזאת מברזל, כמו שיש בצבא, רק שזו בלי מזרונים. רק השלד של המיטה, ומולי- לא ישר מולי, טיפה שמאלה יותר, יש חלון מבוטן עם כמה מדרגות ברזל מתחתיו שמובילות אליו, והחלון סגור עכשיו. וקצת יותר שמאלה יש כיור כזה עם ברז מעליו. ואין ממש אור, רק חלוש כזה, האור של המקלט, זה שמפעילים עם מתג שמסתובב, עד ששומעים קליק. והוא עומד מאחוריי ואני בלי מכנסיים ובלי תחתונים (למה זה לא מרגיש לי מספיק מוזר בשלב הזה, כדי שאני אעוף משם כבר?! אולי זה כן מוזר אבל פשוט קפאתי ולא ידעתי מה לעשות). הוא עומד מאחוריי ועם היד שלו על הכתף שלי, יד ימין שלו על כתף ימין שלי, כאילו מייצב אותי, שאני לא אזוז. ואת היד השנייה הוא שולח למטה, בין הרגליים שלי וזה ממש מוזר לי (כמה פעמים אני אגיד ש"מוזר"?). הוא שם את האצבעות שלו, של היד שלו, אצלי, בפנים, באיבר מין. לא יודעת כמה לא הסתכלתי לשם, נשארתי קפואה. רק יודעת שזה ממש כאב ואני מנסה לזוז ממנו והכל בשתיקה. והוא לא נותן לי לזוז, הוא מחזיק אותי עם היד השנייה על הכתף. אחר כך, לא יודעת כמה זמן בדיוק אחר כך, כנראה כמה שניות, אולי חצי דקה, לא יודעת, זה נראה באותו רגע הרבה יותר. מרגיש הרבה יותר. אחרי הכמה זמן הלא ברור הזה, הוא מפסיק. מוציא את היד שלו משם ומסובב אותי אליו כך שאעמוד מולו. הוא גם בלי מכנסיים או תחתונים. עכשיו אני מגלה את זה. ומוזר לי לראות בן אדם מבוגר ככה מולי, לא לבוש. וכאילו אם כל מה שקרה עד עכשיו לא מספיק ואני לא מבינה בכלל מה זה היה ולמה הוא הכאיב לי, אז עכשיו הוא נעמד מולי והתחיל לאונן. לשחק עם עצמו. מולי. לא בטוחה אפילו איך להתייחס לזה. בשביל ילדה בת 7, בגובה של גיל 7, לעמוד מול בן אדם מבוגר שעושה משהו כזה, זה קורה בערך בגובה העיניים, וממש לא מובן. ולא נעים. ובעיקר מבלבל. ומשם אני כבר לא זוכרת, אין לי מושג איך יצאתי משם. כמו שאין לי מושג איך נכנסתי לשם ואיך הגעתי למצב של להיות בלי בגדים מהמותניים ומטה. אני רוצה להיות מסוגלת להגיד לך את זה. להרגיש מסוגלת לומר את זה ולא רק לכתוב, ואני לא ממעיטה בערך של זה, של הכתיבה, כי גם הדף הזה לקח ה-מ-ו-ן זמן...אני לא רוצה להרגיש משותקת וכאילו אין לי אוויר פתאום, בכל פעם שאנחנו מדברות על זה קצת יותר לעומק. לא רוצה שזה יכאיב ככה יותר.

אני רוצה לשלוח חיבוק אם זה בסדר לך ולשתף אותך בכך שאני כבר שנתיים בטיפול ולהגיד.. (לא לכתוב או להקריא מהכתוב) להגיד - עדיין אני לא מסוגלת . ועשיתי המון דברים בלי ממש להגיד והטיפול מתקדם בצורה מדהימה היום אני כבר לא מרגישה עם זה שלא יכולה ממש לספר כל כך רע וחושבת שאולי זה אפילו בסדר לי להמשיך בלי זה - אבל לא מזמן כשנוצר מצב כשהמטפל ביקש שאספר וגיליתי שעדיין אינני מוכנה זה די הדהים אותי וגרם לי לחשוב שהטיפול לא שווה... אבל זה לא כך - הטיפול עבד בשבילי מצוין ועכשיו מרגישה שאפשר גם בלי ממש להגיד. מקוה שתצליחי להגיע למקום שזה לא יכאיב לך יותר עצם חוסר היכול להגיד - מקוה שתגיעי לנקודה הזו עם המטפלת שתאמיני מספיק שהיא מאמינה לך ואין יותר צורך ממש להגיד. אל תתני לעובדה הזו לחסום את ההתקדמות - מקוה שהידיעה שזה חלק מתהליך תעזור לך להתמודד אוהבת - ליז

כואב לקרוא את הסיפור שלך.... ועוד הרבה הרבה יותר כואב לכתוב אותו אני חושבת שעשית צעד אמיץ מאוד כשכתבת אותו! ועוד צעד אמיץ כשבחרת לשתף אותנו.... אני מאמינה שיבוא היום, בו תוכלי גם לספר אותו בקול רם לאט לאט, תני לעצמך זמן.... זה יבוא, כשתהיי מוכנה לכך נפשית.... מחבקת בחום שחף

מנותקת יקרה, אחרי ששיתפת את המטפלת רק"בכתב" אני כבר יכולה לשתף אותנו.... וזה כבר אומר שזה לא רק בכתב, אלא שזה המון, המון לחשוף, לתף ולא להיות יותר לבד עם הסיפור, התמונות, הזכרונות...הבלבול, הרגשות והתחושות בגוף... הרבה כוח ואומץ לספר לראשונה....להתמודד ולכתוב זאת גם בשניה.... גם כשאת יודעת כ ר מה זה אומר...ועל מה משליך... לכתיבה יש המון ערך....לא כדאי להמעיט מערכה והשפעתה על הטיפול ועל ההתקדמות שלך. כל דבר מגיע בזמן הנכון... בזמן שאת מוכנה לט שמרח על עצמך איתך אידה