משהו שיצא אתמול, אחרי שניסיתי לכתוב קצת

חברה שלי שלא וויתרה לי ולחצה שאני אנסה לכתוב קצת, שאני אנסה לעזור לעצמי. היא צודקת, למרות שלא הרגשתי ככה באותו רגע. הרגשתי שהיא יותר מדי מתקיפה וזה לא הרגיש נעים ורק התכנסתי עוד יותר בעצמי בהתחלה. אז זה מה שיצא אחרי שבכל זאת ניסיתי לכתוב, בזכותה- טיפה ועוד טיפה וזה מצטבר. חולשה כללית בכל הגוף, הראש מסתחרר. מרגישה, לא מרגישה, ושוב מתנתק. יום אחד אולי נפסיק להשתתק. זה משתק. מרתק למיטה. אי אפשר לזוז והכל רק נראה, רק נראה. הראש מתפוצץ, הסכר נפרץ, כל מה שנלחץ- לפינה, יוצא משליטה. תסתכלי במראה, את כבר לא אותה ילדה קטנה. שרוצה לברוח, להסתתר, רוב הזמן עצובה. "לא, זה לא רגיל, משהו איתה לא בסדר". רוב הזמן עצובה, מרוחקת, לא משתלבת, "איפה ההומור שלך? את לא יודעת לצחוק?". ודווקא עכשיו, כל כך הרבה זמן עבר, הרבה לילות וימים לבנים, כמה רגעים של אושר שלא הובחנו מספיק. לא הורגשו עד הסוף, כי הראש לא שם. הוא במקום אחר, ורק עכשיו מבינה איפה, וזה לא הופך את זה לקל יותר. אז עכשיו כשיש נפילה, כבר יודעת ממה, זה יותר טוב מכלום. כבר יש אבחנה, ויודעים מי האוייב. עכשיו רק נשאר לצאת מזה...שנייה... הסכר נפרץ, והכל ייקרע, לחתיכות קטנות עד שלא יישאר כלום. עד שלא יראו דבר. דברי, תגידי משהו, למה את שותקת? ? כל הפעמים שכעסת ויצאת משליטה..אה, זה..זה בגלל שאת מתבגרת, זה הגיל הזה, לא? אז קצת יותר קשה מאחרים, את בן אדם יצרי, בגלל זה כנראה, ועדיין...זה מרגיש שמשהו לא בסדר. ואחר כך, כשכבר לא בבי"ס, כבר צבא...אה, טוב נו, שם...שם זה כי היה לך קשה בתפקיד, ועם הנשק...זה הפחיד... ואחרי הצבא? אין לי כבר תירוצים...אולי פשוט את סתם דפוקה...ומשהו בך ממש אבל ממש לא בסדר. והכי דפוק זה, שעכשיו אחרי שיודעת מה הסיבה, עכשיו אחרי שקצת יותר מבינה, עדיין מרגישה שזה משהו בי שלא בסדר. אף אחד בחיים לא יראה מה שעשיתי לעצמי. הייתי יותר "חכמה" מזה, ולא חתכתי איפה שרואים. בהתחלה כן, כשזה עוד לא היה רציני, וכשהבנתי שלא שמים לב, ולא רואים, אז זה כבר לא שינה, אז עברתי לרגליים, ירכיים. שם יש סימנים. זה "הגיוני", זה גם קרוב יותר לאיפה שפגע. לא מצליחה אפילו לדבר על הגוף שלי ולהרגיש עם זה נוח. עלאק "איפה שפגע"..מה, כל כך מסובך להגיד איפה? כל כך מסובך להשתמש במילים כמו בן אדם נורמלי ולהגיד כבר? ? דפוקה. זה לא כעס. הדבר הזה שיש בי- זה לא כעס... זה זעם. וזה מפחיד אותי ממש. זה מסוג הדברים שלא יכולים לצאת החוצה. זה מרגיש מאיים מדי. כמו הר געש שאם יתפרץ, הוא ייקח איתו על הדרך את הכל. ישרוף ויכלה כל מה שנמצא לו בדרך. זה ממש מפחיד אותי.

שולחת לך חיבוק מגן ועוטף אשתדל להגיב לך יותר מחר שחף

תמשיכי יקרה, וגם כמו שהצעתי לך ברגעים שלא יוצא לזרוק מילים על הנייר ולאט לאט יבוא הסדר ותצליחי להרכיב מהן את הסיפור... הסיפור כואב אבל ההוצאה שלו מבפנים החוצה מאוד משחררת גם אם רק לזמן קצר. שולחת חיבוק מנחם לסופ"ש רגוע

אני חושבת שזה בסופו של דבר זה טוב שחברה שלך לחצה עלייך כי בכך היא גרמה לך לעשות משהו שנועד לעזור לך לפעמים כשלא לוחצים עלינו, אלא מציעים בעדינות, אנחנו לא משתמשים בהצעות האלה וחבל שכך.... את מתארת חוויה מאוד קשה שעברת לאורך כל החיים, הייתי אומרת שזאת חווית הנטישה כי בעצם כל האנשים האלה שלא הבינו וכנראה לא ניסו להבין מאיפה בא כל העצב וכל התקפי הזעם שלך, נטשו אותך במקום לנסות להבין, לתמוך, להציע עזרה, הם פשוט אמרו שזה יעבור, שזאת רק התקופה... ונכון, עצם ההבנה של מקור הבעיה עדיין אינה מביאה לריפוי.... אבל זה שלב חשוב והכרחי שממנו אפשר להתחיל להתקדם ולצמוח! ויש את הזעם הזה על כל מה שעברת בחייך שאת כל כך מפחדת להוציא אותו החוצה ולכן מפנה אותו כלפי עצמך, פוגעת בגופך ובכך למעשה ממשיכה את הפגיעה שמישהו אחר התחיל בה משתפת איתו פעולה מענישה את עצמך על משהו שמישהו אחר אשם בו ולא את אבל יש בך את הכוחות להפסיק את מעגל הפגיעה! לא מגיע לך להמשיך להיפגע!!! אפשר ללמוד לשלוט בכעסים ולהוציא אותם החוצה בצורה מבוקרת כך שאף אחד לא יפגע....