היום סדנת חימר

ואני מפחדת!.... פחדת מהנגיעה העוצמתית מדי בחימר שאמורה להיות מפחדת מההצפה רוצה לשמור על עצמי לא לגעת! לא להרגיש!!!!!! לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! פשוט לא!!!!!!!!!!!!!!!

הי מתוקה נראה שזו הזדמנות ניפלאה לגעת עם כל הקושי - אני בוחרת בעבודה בחומר דווקא כשיש המון אגרסיות מודחקות כשמרגישה את הלחץ והעצבים -מרגישה שזה הכלי הכי נכון לי ללוש, להכות, לחתוך.... וכשנרגעת - יכולה ברגוע גם ליצור משהו יפה. יש לך מנחה שאת יכולה לשתף ,תהיה איתך במקומות האלו? אולי תעזרי במטפלת ? את מעלה את הקושי מול הקבוצה??? אני מאמינה שהן יכולות כל כך להתעשר מהחוויה הזו שיש להן אותך בכיתה. כנ"ל המנחה שמעביר את סדנת החימר-אל תשארי עם זה לבד... מחבקת - ליז

היי ליזוש אני כעיקרון מאוד אוהבת לעבוד בחימר זה החומר שהכי מתחברת אליו ושדרכו אני מצליחה לבטא את עצמי הכי טוב אבל יש הבדל אם עובדים איתו שעתיים או אם עובדים איתו שש שעות ברצף ויש הבדל אם מפסלים ממנו משהו או אם למשל מועכים אותו עם הרגליים או עוטפים בו את חלקי הגוף וכו' וכשזה כל כך אינטנסיבי כמו שזה בסדנה הזאת של יומיים שזה מ-8:30 עד 14:45 וכשאומרים לבוא עם בגדים נוחים ולא הכי טובים כי אנחנו הולכים לעבוד איתו עם כל הגוף אז בסופו של דבר זה מפחיד כי זה יכול להיות אינטנסיבי מדי ומציף מדי אבל בסופו של דבר הייתה לי חוויה מאוד חיובית היום! היו חלקים קצת יותר קשים והיו חלקים יותר מרגיעים ונעימים אומנם הרגשתי כמו על רכבת הרים כי מצבי הרוח שלי השתנו כמה פעמים מקיצוניות אחת לשניה ובסופו של היום כבר הייתי מותשת לחלוטין ודי מנותקת מהסביבה מרוב התשישות והיה חלק שבו הייתה לי בחילה נוראית ולא יכולתי לנשום וכמעט ברחתי מהכיתא אבל זה עבר ואחרי זה היה חלק בעבודה שמאוד הרגיע אותי והיה איזה רגע שאנחנו עבדנו עם הרגליים ועמדנו על האי שיצרנו מחימר והמרצה שלנו אמרה לנו שאנחנו על האי הזה בתור ילדים כאילו זה אנחנו, אבל ילדים והיינו צריכים לבדוק עם עצמינו איך זה מרגיש לנו ופתאום הרגשתי שכיף לי להיות ילדה התחברתי למקום החיובי של הילדה שבי למקום הנאיבי, האופטימי, השובב, השמח וזה היה ממש חידוש בשבילי כי בד"כ שאני מדמיינת את עצמי בתור ילדה זה מחבר אותי לחלקים הכואבים יותר ופתאום זה היה שונה היה חיוך במקום הכאב ואחר כך גם פיסלתי את עצמי הגדולה והקטנה יושבות ביחד מתחת לדקל על האי הקטנה נשאנת על הגדולה ושמה את הראש שלה על הכתף של הגדולה והגדולה מחזיקה את היד של הקטנה ומניחה את היד השניה שלה על הברך של הקטנה מגנה, שומרת עליה.... אבל שם, בפסל הזה, למרות שהוא בא ממקום מאוד טוב, כבר התחברתי לחלקים ההכי כואבים שבי כי שם זאת הייתה כבר הילדה שנפגעה שצריך לשמור עליה ולתמוך בה וגם זאת אותה ילדה שאני עדיין לא תמיד ולא לגמרי מבינה אותה ולא לגמרי יודעת איך לגשת אליה ואולי אנחנו יושבות שם ככה ביחד כי אנחנו צריכות לדבר כי אני צריכה ללמוד להבין אותה טוב יותר אנחנו צריכות ללמוד להתחבר טוב יותר אחת אל השניה