רק רוצה לשטף קצט.....

אני כבר שלושה שבועות כאן,שלוש שבועות של שיקום,של למידה... אני מדברת כימעט כל יום אל דברים שבונים אותי,שבונים לי דרך לחיים יותר טובים,אפילו קצט שיהיה יותר טוב,אני לא מבקשת הרבה בנתיים,רק בנתיים... אבל יש לי את הימים שבהם אני רואה רק את הקושי ויש את הימים שבהם אני רואה מאבר לקושי ,לא מזמן היה לי כאן היתכתבות אם... שגם בה אצלחתי לראות את הדברים בצורות אחרות,אני רוצה לעבוד אל עצמי,רוצה לעבוד ומוכנה גם לעבוד קשה שיהיה לי טוב ושיהיה לילדים שלי טוב... אני יודעת מתי אני אומרת דברים בשביל צומת לב,אני גם אומרת למדריכים שלי או לעו'ס שלי שאכשיו זה כי אני באמת לא יודעת דרך אחרת,לא יודעת להגיד שאני צריכה עזרה אכשיו,שקשה לי ,שאני לא מרגישה טוב,שממש רע לי,במילים החוצה מהפה שלי ,זה קשה לי,אז במקום זה אני אומרת מה שאני רגילה וידעת להגיד ,אני רוצה למות,אני לא יכולה לסבול יותר,אני רוצה לקחת כדורים ו.... אבל יחד אם המילים האלו,אני גם ישר אומרת תלמדו אותי להגיד אחרת,תחזקו אצלי מילים אחרים,תתיחסו אליי... אולי זה מובן מאליו למי שקורא אותי אכשיו,אבל לי זה צעד שעשיתי כאן ועושה כאן,אולי אפילו זה נישמע ילדותי? אתמול היה לי שיחה כל כך מופלעה אם הילדים שלי,הבת שלי לא הפסיקה לומר לי כמה היא אוהבת אותי וכמה היא רוצה שניהיה כבר יחד,כאב לי האמת שהיא אמרה לי"אמא למה את לא לוקחת אותנו לישון אצלך? אז תבשלי לנו אוכל ונילח לים..." כואב לי בגלל שאין לי אפשרות לקחת אותם לשישי שבת,אולי רק לשבת,אין אפשרות כזאת בגלל שאין לי איך לקנות להם אכשיו אוכל,אין לי אפשרות כי אין לי כסף לנסיעות,וזה כל כך כואב לי,כואב שאי אפשר לטער בכלל,אני אמרתי לעצמי שלא משנה מה אני ינסה לעשות הכל כדי להיות אם הילדים שלי השבת הזאת, אני לא יכולה לשמוע את הבת שלי אומרת לי מילים כל כך אמיתיות ולהגיד לה שבגלל שאין לאמא שלך כסף אני לא ירעה אותך,זה הגיוני? זה כל כך אסור..... ביקשתי שבוע שאבר מהרווחה בעיר שלי שיעזרו לי,זה לא שאני לא עושה כלום,אבל צריך לחקות לקרן וגם אז זה לוקח חודשיים,אלוהים רק שזה לא ישבור אותי אכשיו אני שונאת לדבר אל מצב כזה,שונאת כי זה נישמע לי שאני מתבכיינת לכם,שלא יודעת מה תחשבו אליי,אבל אני רושמת את זה כי באמת כואב לי,ואולי הכתיבה תשחרר אותי קצט מכל זה

אין ספק שלכתוב משחרר, ואין ספק שכאן המקום המתאים , אני כותבת המון - קצת פה, קצת במחברת, קצת בבלוג, אני גם מציירת ומפסלת לפעמים בחומר - זו גם דרך ניפלאה לשחרר. וכן, גם אני מרגישה לפעמים כאילו שאני מתבכיינת... מישהו יקר לי ענה לי לגבי ההרגשה הזו - "באמת הגיע הזמ"ן. וכנראה שהוא צודק. את שוכחת את התקופה הארוכה שהיית חייבת להיות גיבורה , לא לבכות, לא להתלונן... ואולי עשית את זה והתגובה או חוסר התגובה גרמו לך להשתתק. אז עכשיו זה מותר וגם רצוי, להוציא את מה שמעיק לדבר על הדברים הכואבים - אל תתביישי, אל תמשיכי לחנוק את עצמך. מאחלת שהעניינים הרגשיים והכלכליים יסתדרו בהקדם שתוכלי להתחיל לנשום קצת. מחבקת - ליז

את לא מתבכיינת!!! את משתפת.... בקשיים וגם בהצלחות ואין דבר חשוב יותר מלשתף ויחד עם כל הקשיים והכאב את עושה עם עצמך עבודה נפלאה!!! את לא מוותרת לעצמך.... אני חושבת שיש לך את כל הסיבות להיות גאה בעצמך!!! מקווה מאוד שימצא פיתרון גם לגבי הפגישות שלך עם הילדים ותוכלי להיות איתם יותר שתהיה לך שבת רגועה ונעימה שחף