יש לי הרבה מה לספר על התקופה האחרונה...

... על כל התקופה הארוכה, של הבלאגן המשפחתי... וסליחה שלקח לי זמן להתאושש ולכתוב את הכל. הכל התחיל, כשאצל האחיינית שלי (ז"ל) התגלה סרטן בשורש-המוח - מקום, שאין סיכוי לנתח. בהתחלה היינו אופטימיים, לא האמנו, שזה יכול לקרות לילדה מקסימה כזו, שרק התחילה גן-חובה...אבל עם הזמן המצב הלך והדרדר. אבא שלי התמוטט, וחלה החמרה רצינית במחלה שלו, אמא שלי, בעזרה לאחי ולגיסתי עם הילדים האחרים, הביאה את עצמה להתמוטטות, בגלל חוסר בשעות שינה, יתר בני-המשפחה ואני התגייסנו, כמובן, לעזור ככל שיכולנו, אבל בבית שלי התחלתי לשקוע יותר במחשבות ופחות לעשות. בן-הזוג שלי היה לוקח חופשות מהעבודה ובמקום לדרוש ממני לעשות, היה עושה בעצמו - מנקה את הבית, מבשל, שוטף כלים, מחליף מצעים, מכבס, תולה, מקפל ומטפל בכלב וגם בי... בבית הייתי יושבת מול הטלויזיה, שקועה במחשבות, רואה סרט, או פותרת תשבצים, ולעיתים נדירות התיישבתי מול המחשב. יום אחד התחילו להתעורר פחדים, שגררו מחשבות לא נעימות איתם וגם סיוטים מטורפים בלילות. התחלתי לפחד, שיבוא יום, שבו ימאס לבן-הזוג שלי לעשות הכל בבית, ואז הוא יקום וילך - אנחנו הרי לא נשואים... וכל פעם, שהוא היה פולט משהו, שעלול לרמוז, שנמאס לו, הייתי עוברת לילה של סיוטים, שהייתי מתעוררת ממנו טבולה כולי בזעה קרה. באותה תקופה, הזיכרונות הקשים מהעבר, היו מתעוררים חדים וברורים, כאילו רק לפני רגע זה קרה, הייתי נכנסת לדיכאונות, לבכי שקט, שוב מסתגרת בתוך הבית, שוב פוחדת לצאת... אני לא יודעת איך, אבל הוא פחות או יותר הבין, שאני פוחדת מפני פרידה. מהתחלה הוא ידע, שאיתי אין מה לדבר על חתונה והוא גם לא העיז. באותה תקופה, וזה לא היה לפני כל-כך הרבה זמן, זה קרה באוגוסט האחרון, כשהוא החליט להעלות את הנושא, והוא הציע נישואין בדרך הכי הגיונית בעולם, תוך שהוא בעצם מזכיר את כל המעלות, שיכולות להיות לנישואין בין שני אנשים בגילאים שלנו (אנחנו לא צעירים). הוא הצליח לשכנע אותי, אבל כשהלכנו לבשר למשפחה שלי, האחיינית שלי הייתה במצב כל-כך קשה, אז שתקנו ולא אמרנו מילה, סיפרנו רק, שאנחנו מתכננים נסיעה לבקר את המשפחה באירופה. לא עברו 48 שעות מהרגע בו ביקרנו אצלהם, והאחיינית שלי אושפזה בבית-חולים, כשהיא מחוסרת-הכרה. אלוהים, אני נזכרת ולא יכולה להפסיק לבכות. כל-כך כואב לכתוב את הדברים האלה. עברו חודשיים, והחלטתי, שאני חייבת להתחזק ולהגיע לבקר אותה בבית-חולים, גם אם היא מחוסרת-הכרה. סיפרנו אז, שאנחנו נוסעים... עדיין לא סיפרנו לאף-אחד, את התוכנית האמיתית. יצאנו מאצלה... כמה בכיתי אז, ואמרתי לבן-הזוג שלי, שאני יודעת שזהו, שאני לא אראה אותה יותר. לא עברו 48 שעות והודיעו לנו, שהיא נפטרה. הלוויה הייתה באותו ערב. זה היה נורא לראות על האלונקה כזה גוף קטן מתחת לשמיכה השחורה. בן-הזוג שלי היה שם כל הזמן לתמוך בי, כל-כך הרבה אנשים היו שם, אבל הכל היה כל-כך מעורפל בשבילי. אנשים חיבקו אותי והשתתפו איתי בצער, אבל לא זיהיתי אותם בכלל... בראש רצה לי רק מחשבה מטומטמת אחת... הייתי בטוחה, שהוא שכנע אותי להתחתן איתו רק מתוך רחמים כלפיי, כדי שאני ארגיש בטוחה איתו - לא האמנתי, שבן-אדם יכול לאהוב אותי, סתם בגלל שאני זו אני. האמנתי רק באהבה של הכלב שלי. אנשים ניגשו אליי, אמרו לי, שהם משתתפים בצערי, היו כאלה, שגם חיבקו אותי, ואני המטומטמת חושבת על: "טוב, נו, היא מתה, הכל נגמר, הוא לא חייב להתחתן איתי." לא רק שטעיתי בגדול, למזלי הרב. למחרת, לפני התפילה, הוא ניגש לשוחח עם אחי ואמר לו: "אני לא רוצה לערבב עצב בשמחה, אבל אחותך ואני קבענו תאריך. בשביל שלא להכביד על המשפחה, אנחנו טסים בסוף השיבעה לממש את מה שקבענו, אבל בנישואין אזרחיים, ואם ירצה השם, כשנצא מהאבל והכאב, נממש את זה גם בפן הדתי." ביקשנו מאחי, בינתיים לא להגיד כלום, באמת כדי לא להכביד על האחרים (יש לי משפחה גדולה, ברוך השם). והוא אמר, שהוא ישמור על הדברים בסוד, אבל כשנחזור, אחרי ה-30, שנספר, שניתן להורים לפחות את הזכות לשמוח קצת. ובאמת אחרי השיבעה נסענו, התחתנו בנישואין אזרחיים, בטקס קטן וצנוע, והמשכנו הלאה לאירופה, לביקור קרובים. לא כל הקרובים שם היו נעימים במיוחד, רובם קרובים בדם, אך רחוקים בנפש... מקום אחד הצטערתי לעזוב, כי בני-המשפחה שם היו כל-כך מקסימים, כל-כך מעודדים ובאמת עשו כל מה שהם יכלו, כדי להשכיח ממני את הכאב, וכשהכאב התפרץ, הם פשוט ישבו איתי, הקשיבו וגם העלו זיכרונות על האחיינית, שאיננה עוד, וממש עשו כל מה שהם יכולים, כדי לתמוך... - סוף-סוף גיליתי סביבה אוהדת ותומכת בתוך החיים שלי, חבל שהם גרים רחוק כל-כך. לא משנה... חזרנו לארץ, סיפרנו, שהתחתנו, בעלי היקר לא מפסיק לעשות בבית, גם כשאני עושה, הוא מבקש ממני, לא להתאמץ מעבר לכוחות שלי... ושוב הדמעות... הוא לא מפסיק לאהוב, ולפניו רק חלמתי על אהבה, רק התחננתי בתפילות שלי, שיום אחד יהיה אדם אחד, שיאהב אותי ולא יבקש לשנות אותי, ולא יפגע בי, ולא יכפה עליי שום דבר... אוף, כמה שנים לקח לי לזהות את האיש הזה, שאוהב בלי תנאים, כשהוא הגיע... 7 שנים זה לקח... 7 שנים ארוכות... כל-כך פחדתי לקבל את האהבה שלו, כל-כך פחדתי להתקרב אליו... מה הוא לא עבר איתי, עד ש... אפילו בשביל ל"שים את הטבעת" הוא היה צריך לעבוד קשה בשיכנוע. מה לעשות, העבר הדפוק שלי, גורם לי לפחד מכל אדם, אפילו מזה, שמוכיח בלי הפסקה שהאהבה הזו, שהוא חש, היא אמיתית ונאמנה... טוב, לא ממש זכרתי איך נראית אהבה לא נצלנית, שמישהו אחר מבקש לתת לי. חשבתי, שכשיהיה לי בעל, כל השאר יהיה מאחוריי, הזיכרונות הלא נחמדים יתנדפו, ואני אפסיק לפחד מבני-אדם... אבל טעיתי בגדול. נכון שיש לי מגן, יש לי מי שישמור עליי מפני הזיכרונות שלי, יש מי שישמור עליי מפני הדברים הרעים, יש מי שיחבק אותי, כשאני עוברת התקף-נפילה (אפילפסיה) ולא ינצל את המצב לטובתו... (כן, גם מקרים כאלה עברתי)... אבל מה שהבנתי בתקופה הזו, שהייתי עם עצמי, זה: אני לא מצטערת על טעויות, שטעיתי בחיים שלי, אבל אני רוצה לעצור וללמוד את הלקחים, כדי שלא אחזור על הטעויות... ואז עברתי את אחד ההתקפים הכי קשים בחיים שלי, אבל כשחזרתי להכרה, שום-דבר בגוף לא כאב לי, היה לי קשה לעמוד על הרגליים, כי הייתי מסוחררת, אבל היה לי נורא מוזר... מצד אחד, אני מרגישה את הסחרחורת הקשה, בעלי אומר לי, שעברתי התקף מאוד קשה, ואני גם רואה את הכלב, שיושב לידי, בוכה ולא מפסיק ללקק אותי (בדרך-כלל הוא בוכה, אבל כשאני מתעוררת, הוא מלקק אותי קצת ואח"כ מוביל אותי למיטה, כדי שאנוח קצת)... אבל מצד שני, שום דבר לא כואב לי. בדרך-כלל, אני נושכת את הלשון ופורקת כתף, וכל השרירים מכווצים, אבל הפעם כלום לא כאב, כלום לא נפגע, גם השרירים שלי לא היו מכווצים... אחרי ההתקף ההוא, התחלתי לחשוב קצת אחרת: יש דבר אחד בחיים שלי, שאני כן מצטערת עליו, והוא העובדה, שלא עשיתי כל מה שיכולתי, כדי למנוע את ההתקפים האלה, כמו ללמוד לעומק מה בעצם אומרות תוצאות בדיקות-הדם בכל פעם. ביום חמישי האחרון ישבנו, בעלי ואני, שעות עם רופא המשפחה שלנו, בשביל ללמוד הכל, וכשהרופא רשם לי בדיקות, זה היה בעלי (כמה מוזר לי להגיד את המילה הזו, שמתארת את המיקום שלו בחיים שלי), שקם והודיע במקומי לרופא: "בלי בדיקות חודרניות!!!" אני לא יכולה להגיד, שכל הרע נעלם ואיננו עוד, כי אז זה יהיה שקר. אני עדיין פוחדת מאנשים, אבל מרשה לאנשים לבקר אצלנו בבית (ברור, שאך ורק בזמן, שגם הוא נמצא), וגם התחלתי לצאת איתו ביחד, כמובן, לקניות בשוק, להסתובב בין אנשים מכל הסוגים... אני לא מעיזה לצאת לבד, גם לא לחצר הבניין, אבל גם זו התחלה. וגם עם הכלב אני יורדת לפעמים לטייל, כשהוא איננו, והכלב הגדול שלי בסדר עם כולם, עד שמנסים לגעת בי. אולי פעם יהיה לי את האומץ גם לצאת מהבית לבד. כשנכנסתי לכאן, הבטחתי לכן וגם לעצמי, שאני לא מוותרת יותר, אבל כשהאחיינית שלי אושפזה במצב של חוסר-הכרה, כשכל הסובבים אותי היו ממוקדים בה, חזרתי לנקודת ההתחלה... התהליך היה נורא קצר, אבל אז קצת התביישתי בעצמי, על שהפרתי את ההבטחה שהבטחתי לעצמי. היום אני חוזרת ומרימה את הראש ואומרת: "נכון, חזרתי להתחלה, אבל כדי לצמוח גם מכיוונים אחרים." תודה לכן על הכל, על שאתן כאן איתי תמיד, על שאתן מדברות פתוח ומאפשרות לי ללמוד על עצמי, מתוך מה שאתן בעצמכן כותבות. אוהבת אתכן המון ומחבקת את כולכן אני

היי חומד ריגשת אותי עד דמעות , על האחיינית שלך אני זוכרת שכתבת שמצבה בלתי הפיך וכמה קשה לך ולכולם כל המצב ,ועכשיו כשאת מספרת את כל השתלשלות הענינים על הנישואין שלכם שמגיע לכם קודם כל מזללללללל טובבבבבבב גדול מאוד , מצאת את האיש שלך שאוהב אותך בדיוק כמו שחלמת מכל הבחינות וזו מתנה נפלאה של החיים שמפצים אותך על המון כאב ועוגמת נפש שעברת ,ועל הנסיעה שלכם לחו"ל , על כל מה שעברת , באמת עברת המון דברים טובים וגם קשים , והכי חשוב , שהבנת שגם אם חזרת לנקודת ההתחלה זו רק התחלה של משהו טוב גדול ונדיר ,הזדמנות להיות כל מה שאת באמת , יפתי , השמיים הם הגבול ,,,,,,, רק תושיטי יד והכל יהיה בסדר , ואני גאה בך מאוד מאוד על הדרך שבה את רואה ורוצה להמשיך את החיים ,החלטות לא קלות , לא פשוטות בכלל ואת קיבלת אותן בצורה הכי בריאה שאפשר , כל הכבוד , ישר כוח !!!! חיבוקים מלא הלב גם עבור הזמנים שנעדרת מכאן והיית חסרה מאוד חטולית

המילים שלך תמיד עושות לי טוב. חיבוקים חמים גם עבור הזמנים, שהתגעגעתי מרחוק ממני

שלום לך אני חדשה כאן ולכן את בוודאי לא מכירה אותי. כתבת בכאב גדול מאוד. כאב מכל החזיתות. כאב השכול וכאב ההתמודדות על הפחד על שתאבדי את המקום שלך בלב בעלך הטרי (שיהיה מזל טוב). קשה לנו להאמין לפעמים שמגיעה לנו אהבה או בכלל דברים טובים. גם אני הייתי שם אלפי פעמים. ואם אנחנו מקבלים משהו טוב זה בטח לא בזכות מה שאנחנו אלא בגלל גורם חיצוני כלשהו (במקרה שלך - השכול). עברתי תקופות קשות מאוד. בעלי תמך בי לאורך כל הטיפול הקשה של שנים ארוכות עם נפילות לתהומות עמוקים. הוא, כמו בעלך, עשה הכל בבית מפני שלא הייתי מסוגלת לתפקד. כל מה שרציתי היה לשכב במיטה ולישון. לא היה אכפת לי במיוחד מערימות הכלים בכיור או מהבית המלוכלך. גם אני פחדתי שהוא יעזוב אותי. איך אפשר לחיות עם אשה כמוני שלא מתפקדת כלל. אמרתי לעצמי כל הזמן שאם הוא היה יכול הוא בוודאי היה עוזב אותי. הרגשתי בת זוג רעה מאוד. בכל פעם שאמרתי לו משהו כזה הוא אמר שהוא מעריץ את האדמה שאני דורכת עליה. שאני אמיצה בצורה בלתי רגילה. שהוא לא יודע איך הוא היה מצליח להתמודד כל כך טוב אם היה במקום שלי. לקח לי הרבה זמן אבל הבנתי שהוא פשוט אוהב אותי כפי שאני. אהבה אמיתית. ללא תנאים. שהוא מבין את המצב ולא מצפה ממני להיות סופר-אשה. אני חושבת שמעבר לאהבה היתה גם תחושה של חברות. שהוא גם החבר הכי טוב שלי. אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם. ליאה

סבא שלי ז"ל, היה אומר: "אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב, ואם תתבוננו היטב במהלך החיים שלכם תגלו גם, שאין מקריות בעולם, לכל מקרה יש כוונה בגלגל הגורל." רק בשנה האחרונה אני מתחילה להבין למה הוא התכוון אז... ברוכה הבאה, ליאה, ומקווה, שתרגישי חופשיה איתנו, לשתף, לעזור ולהעזר. תודה ממני

היית חסרה מצטערת על מות האחיינית איזה סבל לקטנה ולמשפחה חיבוק ניחומים לכם תקופה קשה מאוד והנה גם את רואה את הטוב שיצא, את התהליך, מזל טוב - הרבה אושר ובריאות מצאת לך איש ניפלא אהבה ללא תנאי - המון אור מקדישה לכם את השיר יש לך אותי(ו) תיסלם לכי ילדה אהובה אל חופים רחוקים אל חלומות אחרים יש עוד דרכים שאותן לא עברו מעולם לכי לשם קחי לך ילדה אהובה את תרמיל האתמול יש בו כמעט את הכל לכי ילדה אהובה כי עוד לא מאוחר אל המחר לא, לא, אל תשכחי גם כשעצוב לך יש לך אותי לא, לא, אל תשכחי אני כאן אל תכעסי אהובה אם נתנו לך לחשוב אין כאן מקום לאהוב פעם היה זה חלום שאליו מגיעים ממקומות אחרים לא, לא, אל תכעסי גם כשעצוב לך יש לך אותי לא, לא, אל תשכחי אני כאן ואני כבר עייפתי מאוד על שנים אבודות לא אבכה עוד כשביקשתי למצוא את סוד זה שגם לך מחכה עוד לכי ילדה אהובה אל חופים רחוקים אל חלומות אחרים יש עוד דרכים נסתרות להגיע דרכן לכי איתן לא, לא, אל תשכחי גם כשעצוב לך יש לך אותי לא, לא, אל תדאגי גם אם קשה לך יש לך אותי לא, לא, אל תשכחי גם כשעצוב לך יש לך אותי לא, לא, אל תשכחי אני כאן

הצלחת להעלות דמעות של אושר בעיניי. חיבוק חם ממני

זהב יקרה אני שמחה ששיתפת עברת כל כך הרבה מאז.... הרבה מאוד כאב הרבה מאוד ספקות וגם תהליך שנראה כמאוד משמעותי עבורך מאחלת לכם הרבה הרבה מזלללל טובבב כמה זה נפלא שיש לצידך בן אדם שאוהב אותך בזכות מי שאת ומוכן להיות איתך בהכל, תומך, דואג, מגן ומעריך אני חושבת שזאת המתנה ההכי גדולה שהחיים העניקו לך ואני לא חושבת שחזרת לנקודת ההתחלה אנחנו תמיד עושים צעד קדימה ואולי כמה צעדים אחורה ותמיד הצעד הבא שלנו קדימה כבר אינו מתחיל מהנקודה ההתחלתית, אלא מאיזושהי נקודה אחרת כי גם ברגעים שנדמה לנו שאנחנו צועדים אחורה, אנחנו עדיין עוברים תהליכים, ומתקדמים במישורים אחרים כל מה שהשגת עד כה הוא תמיד נשמר אצלך את לא איבדת אותו לגמרי רק התפנית בנתיים לדברים אחרים מחבקת בחום שחף

ואוו זהב לבן איזה סיפור חיים קשה ומרגש בו זמנית מצטערת על האחיינית נשמע לי כואב ברמות שקשה לדמיין בכלל, משתתפת בצערכם ומצטערת לשמוע כל מה שעברת בעלך נשמע אי ש מקסים מאלה הנדירים המיוחדים במינם ולך היה המזל להגיע דווקא אליו איתו המקום הבטוח הולך ונבנה, ואת צומחת מתוך הקשר הזה בהדרגה, בקצב וביכולת שלך כל הכבוד לך והמון הצלחה בהמשך שולחת לך המון המון כוחות ממש רגשת אותי במה שכתבת חיבוק שבלולית

זהב יקרה מפז,צמרמורת עברה לי בגוף שיצקת על הדף את כל מה שעברת בתקופה האחרונה מעצב לשמחה מטלטלה זו לאחרת משתתפת בצערך על מות האחינית האהובה כל כך קשה לקבל ולהבין שילד קטן שעוד לא הספיק לחיות כמעט נפטר מכירה את זה דרך חברה שלי שהבן שלה שהכרתי אותו וגידלתי אותו גם ,הייתי לו כמו אמא שניה מגיל 0 נלחם במחלת הלוקמיה עד שהמחלה הכריעה אותו ומצד שני בקצה השני מאחלת לך הרבה אושר עם בן זוגך והמון מזל טוב נשמע שהוא בעל מקסים תומך ועוטף מאחלת לכם את כל הטוב שבעולם ומאחלת לכם חלקת אלוהים קטנה ושלווה ושמחה לראות אותך שוב כאן בינינו

זה פשוט נורא לראות ילד/אדם, אפילו זקן, סובל כל-כך! קשה לי לראות אדם סובל, והדבר היחיד, שאני יכולה להגיד היום על האחיינית שלי, זה... תודה, לאלוהים, שגאל אותה מהסבל הזה. אני