הלכתי לאיבוד...קצת ארוך..סליחה

הלכתי לאיבוד...בין מטפלת אחת שעזבה אותי לשניה שעוד שניה גם עוזבת..בין הבולמיה של הבת הקטנה שלי למצוקות של הבת החיילת שלי...בין החובות והחשבונות לצורך שיהיה מה לאכול בבית...בין שיחות מעורך הדין לשיחות מהפסיכולוגית של הבת הקטנה לשיחות מהמפקדת של הבת החיילת לישחות מהבת החיילת של "אמא אני רוצה למות ודרך אגב אני אחראית עכשיו על הנשקיה"...בין רגשות האשמה על כך שאני אמא ממש גרועה שלא מסוגלת לטפל כמו שצריך בבנותיה לרגשות האשמה על כך שאני בת ממש גרועה שאפילו בקבר של אבא שלה לא מצליחה לטפל...בין מחלת הסכרת ושיחות עם רופאים והידיעה שאם לא אשנה משהו ומהר אני עוד עלולה למות לחוסר רצון לעשות משהו כדי להציל את עצמי...בין הניסיון לחיות את החיים שלי לזכרונות שלא נותנים מנוח...בין הרצון הכל כך נואש למגע לאי היכולת לאפשר לעצמי לבקש אפילו חיבוק מכל מי שאני רוצה...בין הצורך לבכות לפחד שאם אבכה אעלם... הלכתי לאיבוד.... דמעה

שהכל יסתדר לטובה , תחזיקי מעמד

דמעה יקרה - עשית רשימה של קשיים קחי יומן שבועי כזה שיש בו מקום לרשום בכל יום תוכנית עכשיו תשימי אותם על נייר עשי לך סדר במחשבות רשמי לוח זמנים לטפל בכל דבר קבעי זמן שעה ויום לכל נושא ואת משך הזמן שאת מתכוונת להשקיע בו קבעי סדרי עדיפויות מה חשוב - מה דחוף וחשוב מה ניתן לדחות קבעי לעצמך זמן למנוחה לדברים שעושים לך טוב (חשוב) מקווה שזה יעזור לך קצת למצא את עצמך - לעשות סדר במחשבות מחבקת - ליז

((((((((((((((((((((((((((((((((((((דמעה)))))))))))))))))))))))))))))))))))))

ניסיתי לעשות סדר..הבעיה שזה מרגיש כמו שכר עם סדקים...בכל פעם שאני מצליחה לסתום סדק אחד נפערים בשכר עוד עשרה סדקים ואני לא מצליחה לעמוד בקצב...אני טובעת..אין לי כוחות כבר להלחם...מתחשק לי פשוט לתת למערבולת לבלוע אותי ולטבוע...פשוט לוותר...לנוח... דמעה

עייפה קצת - עדנה לב " עייפה קצת מלרוץ עייפה קצת מן הדרך עייפה מי מה מותר ומה אסור מחישובים מדוייקים עם תוצאות של "בערך" מצבים מסוימים של "לא ברור" עייפה כבר ממילים שאין בהן כל תוכן הבטחות ששום דבר מאחריהן ממחשבות ושאלות הלילה בא כל כך בחושך עם תשובות לא מחייבות של לא וכן. עייפה מלא לדעת איפה מלא לדעת אם זה פה או שם מלא לדעת אם זה כן או לא ואם בכלל ואם כדאי ומה בכלל עייפה מהחלטות גדולות בעלות ערך מהתפשרות והתבלטות של מרצון עייפה מלחפש ומלמצוא בסוף הדרך שהכיוון הוא הכיוון הלא נכון " דמעה שהתעייפה כבר מהכל

יודעת כמה זה קשה ומתיש להילחם במקביל בכל כך הרבה מלחמות וכן, זה מרגיש לי באמת כמו מלחמות כל החיים מרגישים לי כמו מלחמה אחת גדולה אבל כמו שבמלחמה החיילים מקבלים מדי פעם חופשות, כדי לנוח מהקרב האינסופי ככה גם לנו חשוב למצוא לעצמינו זמני מנוחה לעסוק בדברים שיכולים לתת לנו אנרגיות וכוחות כדי להמשיך מן רגעי נחת כאלה, כשלא חושבים על הבעיות, אלא רק על הכאן ועכשיו ושהכאן ועכשיו יהיה נעים ומרגיע בנתיים שולחת לך חיבוק וירטואלי עד שתוכלי לאפשר לעצמך לקבל חיבוק אמיתי איתך שחף