זיכרון
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
שלום, קל יותר לחיות מתוך מחשבה שהדברים לא קרו. שאבא שלי הוא אב ככל האבות. קל יותר להאמין שאני אישה רגילה. קשה לסחוב את הזכרונות אך בלעדיהם אני חווה ריק בחיי. אפור מדוכא ומעורפל.
מכירה את התחושה הזאת שקל יותר להדחיק...לא להאמין. אני חייתי ככה המון שנים אבל בסופו של דבר לא הצלחתי להמשיך ולהדחיק את הזיכרונות. מאמינה שמתישהו צריך לטפל בזה... דמעה
מטפלת בזה כבר שנים, אבל עדיין רוצה לשכוח ולא יכולה...
לא קראתי את הסיפור של פגועה, רק בריפרוף כי הוא נראה לי טריגר ולא רציתי להיכנס לזה. אם הסי]ור אמיתי או לא - מי יודע? אני עצמי מתמודדת עם זיכרונות מגיל 0-5, כל כך רחוקים וכואבים ואיני מאמינה לעצמי לעיתים. יכול להיות שיהיו סתירות פה ושם, יכול להיות שהסיפור יהיה לא שלם כי יש פרטים שהנפש לה מסוגלת לשאת. יכול להיות שכשהרגש צף ההגיון יוצא מפעולה. ויכול להיות שכולם משקרים - או שאחד משקר - הרי חוסר אמון לא נדיר אצל פגיעות כמו אלו שלנו.
