שונאת הפתעות שכאלו
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
והיום בלי הודעה מוקדמת ככה היא מודיעה לנו שהיא עוזבת אותנו וכשאני התחלתי לבכות אז גם היא התחילה לבכות רציתי לדבר והיא העדיפה שאני אשמור את המילים לאחר כך... שתינו ידענו שעדיף שאני לא אגיד כלום כי שתינו פשוט לא נעמוד בדמעות... וזה לא מתאים שהיא תבכה מול כולם באסיפת דיירים והוא שחליט להעביר תנושא חזרה לפורים לא הבין בכלל על מה הרעש וכל המהומה ואיך הוא לא מבין שאנחנו אחרי הודעה שאחת העו"ס עוזבת לא מסוגלים לדבר על פורים אז הסתגרנו לנו כל אחד בעעצמו ואני כהרגלי הדמעות זלגו מעצמן והיא שלא הורידה לרגע תמבט ממני רק לחשה לי להפסיק כי היא לא יכולה לראות אותי ככה... ושהיא כאן עד סוף החודש ושהיא תיהיה כאן תמיד כשנצטרך והיא בכלל לא המטפלת האישית שלי אבל אין אדם יותר חם ולבבי ממנה והפרידה ממנה זה אחד הדברים הקשים כרגע מןו משבר שעובר כאן על כולם וזה לא יוצא מהראש.. והמקום הזה יראה כל כך ריק בלי החיוך שלה והחיבוק והצחוק. ובלי הימים שהיא עושה לנו השכמה ... רק היא יודעת להעיר אותנו בצורה הכי עדינה שיש. והיא תמיד מזכירה לי בית... אולי זה כי היא באמת מהבית מהצפון. ואולי כי זאת היא בדרכה המיוחדת שלה. ואולי כי היא זאת שבכלל קיבלה אותי לכאן..... וכל זה אחרי שיחת טלפון מאסף שהודיע לי שגם הוא עוזב תתפקיד בבית חם ... והוא היחיד שתמך בי לאורך כל התקופה. אפילו כשכבר כל ההוסטל בשלב מסויים היה בדרך מסויימת נגדי הוא היה שם להבין לתמוך... הוא תמיד היה בצד שלי נלחם את טובתי מולם. ופתאום באה מישהי להחליף אותו. הוא הבטיח פרידה על כוס קפה ולהכיר לי תמחליפה... לא רוצה תחליפים ונמאס כבר שכוולם עוזבים ומן תחושה כזאת של בדידות באוויר וצוות שמתחלף ומדריכים חדשים שמגיעים כל שני וחמישי ולא שאכפת לי כי יש לי תמדריכה שלי.... (שלא נפתח פה וגם היא תחליט לעזוב) אבל מתחיל להיות מעיק כל החדשים האלו שמרגיש כאילו אנחנו צריכים ללמד אותם... וחלילה יש מדריכים חדשים שבאמת חמודים אבל אין תחליף לאף אדם... אבל שהיא שתעזוב לזה לא ציפנו ידענו שמחפשים עוס חדשה.... חשבנו כתיגבור לרגע לא עלה בדעתנו שהיא עוזבת אותנו ככה אני לא מצליחה לדמיין תמקום הזה בלעדייה.... ובא לי לצרוח לנער פה את כולם אם הם בכלל קולטים שהיא עוזבת?! וברור לי שזה לטובתה והיא מתקדמת הלאה אבל זה כל כך צובט בלב ומחר שלישי והיא תבוא בבוקר להעיר אותנו ויש לי דמעות בעינים כי לא נשארו עוד הרבה בקרים שהיא תבוא בבוקר לעשות השכמה. ואני רוצה לצרוח עליה ולכעוס ולחבק אבל לא אני לא רוצצה להיפרד ממנה.. והיום כשחזרנו למסיבת פורים לא יכולתי להסתכל לה בעיניים והיא צילמה תמונות והרגשתי איך היא נפרדת מהכל ומכולם ופשוט רציתי לברוח......
מה עם לישון קצת? נשבר לי כבר מהלילות האלו או שהלילה יגמר ויהיה כבר בוקר או שאני ארדם אין לי כוח כבר להיות ערה כל הזמןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן
אוף הלילות האלו שיעברו כבר....
אני מבינה אותך מאוד... גם אני הייתי פעם בהוסטל, ניסו למגר את הפחד שלי מאנשים, לעזור לי לצאת מהבית. נכון, זה לא קל, להפרד מאנשים, שקשורים אליהם, ולמרות שזה (בלשון המעטה) לא קל להתחבר לאנשים חדשים, בלי לעשות השוואות... כדאי בהחלט לנסות! באופן אישי, הרווחתי מזה, שניסיתי - תנסי, אולי גם את תרוויחי. שולחת לך חיבוק חם אורלי
