איזה לילה מטורף... טריגר

מהרגע שנרדמתי בפעם הראשונה, ראיתי את הכל בסירטונים... כל מה שאז בחרתי לשכוח - הם קראו לזה "אובדן זיכרון זמני" - את כל מה שקרה באותו ערב אומלל, איך שידיד קרוב הופך לאוייב מס' 1... פעם ראשונה, שראיתי ממש איך הכל קרה. לא רציתי לדעת, לא רציתי לזכור. גם כשחזר אליי הזיכרון, לא רציתי לזכור! - אבל המוח שלנו, לפעמים הולך נגדנו, והכל הופיע מולי בחלום, בדיוק כמו שקרה אז... כשהכנתי לו קפה, ואת הספל שלי השארתי שם על השולחן, את המתח, שהיה בו, כשחזרתי עם הקפה שלו, התיישבתי לידו, שוחחנו וסיימתי את הקפה שלי... כל הזמן הזה היה בו מתח מוזר... בטחתי בו, הוא היה מידידי הטובים והקרובים ביותר, ולא היו הרבה כאלה. שאלתי אותו, אם איכפת לו לחכות, שאתקלח ואז נסיים את השיחה שלנו... נכנסתי למקלחת, התפשטתי שם, המים היו חמימים ונעימים, אבל עוד לא נעמדתי תחתם... פתחתי את הדלת רק סדק צר, וקראתי אליו, אמרתי לו, שאסיים במהירות... הדלת נהדפה בכוח, נדחפתי אחורה. צעקתי עליו: "מה אתה חושב, שאתה עושה?!" הוא ענה, שזה משהו, שהוא מזמן היה צריך לעשות. הוא אחז בי והפיל אותי לריצפה, אז התחיל המאבק בינינו, כשאני צועקת לו: "עזוב אותי, לא רוצה, אל תגע בי." ואז ראשי ספג חבטה קשה מהצנרת של הכיור... עוד הספקתי לראות אותו משיל את מכנסיו... עוד הספקתי להרגיש את ידיו עוברות על גופי... וכל זה, לפני שהתחיל התקף-הנפילה הקשה. התקף-נפילה... באותו רגע היה מבורך כל-כך... לשקוע אל תוך אובדן החושים, לא לראות ולא להרגיש דבר. ההתקף התחיל שם על הריצפה, מתחת לכיור, אבל כשהתעוררתי, עמדתי בתוך האמבטיה, מביטה בהלם בדם, שהיה מרוח על הקיר... פתאום שמתי-לב, שדם מטפטף באמבטיה עצמה, בדקתי את הברז, אבל זה לא היה משם... כשנגעתי בשיער שלי, גיליתי, שהדם נוזל מהראש שלי... נזכרתי, שהיה מישהו אצלי בסלון, לפני שנכנסתי למקלחת... הבנתי, שעברתי התקף קשה, אבל לא הבנתי מה קרה, הזיכרון שלי מחק הכל, ובכל זאת זכרתי, שיש לי אורח בסלון. קראתי אליו (אני לא זוכרת, אם קראתי בשמו), ואף אחד לא ענה. יצאתי מהמקלחת עירומה, לא הרגשתי, שאני לא לבושה, הייתי מטושטשת לגמרי. הסתובבתי ככה בבית, ולא הבנתי מה קורה... הרי היה כאן מישהו, ועכשיו הוא איננו - אז נזכרתי גם מי זה היה. מישהו נקש ונקש בדלת... לקח זמן עד שבכלל קלטתי, שאני צריכה לגשת לפתוח. אבל כשהגעתי לשם, הדלת כבר נפתחה... אמא שלי ואחותי היו שם, לקח לי יותר מדיי זמן להגיב, אז הן ניסו את הידית. עמדתי המומה מולן, לא זכרתי מי הן בכלל. והן במהירות, טיפלו בפצע ועצרו את הדם, הלבישו אותי ולקחו אותי לבית-החולים. את השאר אני זוכרת בבירור, איך הודיעו לי, שמצאו אצלי בדם שאריות של אקסטזי (בחיים שלי לא נגעתי סמים, חוץ מאלכוהול). עשו לי בדיקות נוספות, ואז הגיעו אליי שוטר ושוטרת, לדבר איתי, לספר לי מה קרה לי, לשאול אם אני רוצה להגיש תלונה... "נגד מי?" - שאלתי. הייתי כל-כך מבולבלת, ולא זכרתי כלום, מלבד העובדה, שהוא חיכה לי, שאסיים להתקלח. לא רציתי להאשים אף אחד, כשאני לא בטוחה במה שקרה... אבל עכשיו אני יודעת בוודאות מי זה היה ומה קרה. אוף... למה אני חייבת לזכור את הסיוט הזה? לא רציתי לדעת את מה שקרה באותו ערב אומלל - למה הזיכרון שלי לא שואל אותי, לפני שהוא מגלה לי? תודה לאל על האיש שלי, שהיה שם איתי, כשהתעוררתי מבוהלת מהסיוט. תודה לאל על שאתן כאן. אורלי

אורלי מתוקה שלי כמה מצער וכמה כואב לשמוע על האונס האכזרי שעברת , והוא אמור היה להיות ידיד , חבר טוב , ממש מנוול , כמו שאמרת , למוח שלנו יש דרכים משלו להגיב על דברים קשים שאנחנו עוברים , לנו אין שליטה עליו ( על המוח ) למוח יש שליטה עלינו ע"י מנגנון השהייה , יתכן וזה אחד הדברים שאת צריכה להתמודד איתם עכשיו , ועם כל הקושי הנדרש ממך את צריכה להסתכל לכאב בעיניים ולומר ,כן , כך היה וכך קרה , אין אפשרות לשנות את מה שקרה ,טוב שאת מדברת כאן על כל מה שאת עוברת , ספרי אם את יכולה , איך מרגיש לך כל מה שאת עוברת , מה עובר עליך מתוקה , אל תישארי עם כל הרגשות בפנים , זה הרבה יותר מידי , אולי גם בכלל קשה לך לספר מה עובר עליך אחרי הסיוט של הלילה , גם זה בסדר , את שואלת למה את צריכה לזכור את הסיוט הזה בכלל , התשובה נמצאת בתוך השאלה שלך , בגלל שעברת סיוט , והיה קשה ,אם תעבדי את כל הנתונים ואת כל הרגשות ע"י דיבור על זה יוקל לך , אולי אישך הנפלא יוכל לתמוך בך גם בזה , וגם אני כאן לתמוך בך כפי יכולתי , שולחת לך המון כוחות הנפש להתמודד עם כל מה שאת עוברת חומד וגם חיבוק לחיזוק חתולה

לא יודעת איך להגדיר את ההרגשה... אני מבולבלת, כמעט כמו שהייתי, כשהשוטרים סיימו לבדוק את הדירה, והתחילו להסביר להורים שלי ולי מה קרה. עד עכשיו ידעתי, מתוך ידיעה, מתוך מה שסיפרו לי... עכשיו אני יודעת, מתוך הזיכרון המלא של המקרה... ההבדל בין "לדעת" לבין לזכור, הוא עצום!!! הנפש רגועה, אבל אני מנסה להבין מה הכעיס אותי יותר בכל זה. אורלי