אז חזרתי להוסטל אחרתי שאושפזתי שוב

וחזרתי לכאן וכנראה אני עפה מכאן הבאיאו את אמא להשגיח עלי עד יום שני שבו יחליטו אם להשאיר אותי בהוסטל הם לא יכולים להתמודד עם הניתוקים שלי עם הכל עם האנורקסיה זה כנראה גדול עליהם או סתם כסת"ח לא ברור מה וזה לא פייר אבל לא נראה לי שיש לי מילה בעיניין מחכים שהעובדת סוציאלית שלי תחזור מחו"ל אחרי נפילה אחת הם מעדיפים לזרוק כאב ראש מאשר להתמודד איתו ואני כבר נואשתי ממלחמות התרגלתי למילה כרונית התרגלתי לסגירת דלתות לזה שמוותרים עלי לא מדברת כאן עם אף אחד איבדתי אמון בכולם בכל המערכת הזאת הרי לא באמת אכפת למישהו אז נותרתי בדממה שזועקת אבל דממה..... ואחרי שבלליה האחרון בילתי בבידוד אני לא חוזרת למערך הפסיכאטרי שם לעולם אני לא אתן לאפחד שם לקחת לי את השפיות שעוד יש בי ומבחינתי שיזרקו אותי גם מכאן אם זאת ההחלטה שלהם לוותר בקלות כזאת אין לי כוח להילחם כל הזמן במערך הזה גם ככה נאחזת בשיניים על עצמי לא יכולה להילחם יותר מזה...... איבדתי אמון גם פה.... אחרי שנתתי בהם אמון מלא ושוב כוויה אסור להאמין באיש זה מה שלימדו אותי גם כאן...... :-(

עצוב לי לשמוע כמה קשה עכשיו...שולחת לך לינק עם אינפורמציה לגבי כל מיני אופציות לאישפוז להפרעות אכילה...אני בעצמי עושה על זה מחקר לא קטן בגלל הבת שלי ויש מקומות שנשמעים לא רע ולא רק לנערות....תחזיקי מעמד...אני יודעת עד כמה המלחמות האלה מתישות... שולחת חיבוק.. http://www.solgar.co.il/aviv/tipul.html דמעה

היי לא להתייאש חכי עד שתחזור העו'ס ותדברי איתה אולי יש מסגרות אחרות (לא אישפוזיות) שיתאימו יותר? (אני מכירה כמה הוסטלים וכל אחת עובדת בדרך שונה) תנסי לדבר איתם מבינה את הרצון להרים ידיים ולעזוב הכל אבל הגישה הזו לא תורמת