קטע שכתבתי... אולי יהא טריגר?!

אני על עצמי הילדה/ נערה.... שמגלה שהרבה ששכחתי.. וכשיצא לי לעבור ברחוב בו גדלתי הוא נראה זהה אך כל כך מכובץ... אם זה היה שעברתי משם כשהייתי ילדה עוד ניחא.. כי אולי הסתכלתי לגובה... והכל היה גדול.. אבל לפי החישובים.. הייתי אמורה להיות מעל גיל 18.. אז איפה הילדות הזו??????? למה זוכרת רק חלקים???? לאחר שיחה עם בת דודה.. שמספקת לי על בת המצווה שלה.. שנוכחתי בה. והבאתי לה מתנה ואפילו זוכרת מה הבאתי- עמדתי דום. מה?? הייתי?!?! בת כמה הייתי?? מה הפרשי הגילאים בינינו?? (6 ענתה) מה את אומרת? היינו יחד בבית הספר?? שמחת שבחרו בי.. (בכתה ח) להכנס לכתה שלך לשמור עליהן, כשהמורה שלך דברה עם המנהלת..?? את שמחת?? איך הייתי???? ואז עוד ועוד מחשבות.. מה אני זוכרת? האם באמת שכחתי? אני לא יודעת מה היה.. לא זוכרת כמעט כלום. 😭 זה בערך הרקע לכתיבת הקטע הבא: אלייך.. כל כך נפגעת ממני שהתנתקת? השארת הבזקי חיים.. - והלכת?! ובמקום שתעצדי לצידי, נטשת..!! השארת אותי שבורה כאובה ובלי יכולת הבחנה.. מה היה.. מתי ואיך.. מערבולת דברים בלי יכולת לשייך.. מי את? מי היית?! האם הוודאות הזו שנמצאת לי בלב, בפנים, שהיית "תמימה עדינה ושקדנית" הוא האמיתי...?! או שמא היית מפלצת נועזת, גנבת וסוררת..?! או גם וגם... אני לא אוהבת אותך. עם כל מה שהיית. טובה תמימה או מניפולטיבית מסריחה. אם החלטת לעזוב לכי נא. אל תשאירי עקבות.... אל תקראי לי!!! ותאלצי אותי בקיומך לראות. אולי סבלת.? אבל גם אני!! ניתקת אותי מעצמי... מאיפה זה התחיל, איני יודעת... ממתי התחלתי לשכוח..?! ומתי לגעת?? ממתי הבניינים התכווצו?? והחיים בהם התנדפו?? זיכרון מהול בשיכחה. מערפל את הביטחון בתמונה שעדיין ברורה.. על סמך המעט שקיים, לנסות להרכיב את החיים שהיו, ואינם?!..... "איך את לא זוכרת??!" "זה היה כך וכך" רק הם מכירים אותך.... ואת?? אני כועסת עלייך ולא יודעת מה עוד לומר.. החיים לצידך זה דבר מר. ולא נראה שזה נגמר...... הקטיעות הזו.. מצדיקה את האשמה. שכן אם היית נקיה - במה בדיוק הבושה?? וההסתרה?? נטשת אותי. כשהנזקים בתוכי. תקעת אותי בגיל... עשית לי תרגיל. לזכור אותך ולהיות את באופן קבוע. עם זכרון עבר מתעתע... כאוב ופגוע....

נשמה אגיב יותר מאוחר הבן שלי בא לאסוף אותי אליו בביתה קצת לאוורר תראש

תודה על השיתוף. והרגישות והאכפתיות להגיב מילים אלו. מעריכה

וואו.... חלקים חלקים. זה מה שעולה בי...חלק ועוד חלק מרכיבים את השלם. יש רגעים. מאמינה שיחזרו, הרבה עבודה וחיבור לעצמך❤ איתך.

מיכלוש היי... :) מה איתך? מכירה את זה? או מה הכוונה זה מה שעולה בי? לאור דבריי? תודה על תגובתך לא פשוט.... מקווה לטוב מתמודדת

טוב נשמה אז ככה ..למה זוכרת רק חלקים? לדעתי מפני שאנחנו לא זוכרים תמיד את כל הדברים לפרטי פרטים כל החיים שלנו... ישנם גם דברים משתנים כמוצבעים..קולות..רעשים..גודלים של מבנים וכו' ועוד כהנה וכהנה... לדעתי רק מעט מאוד אנשים רגילים כמונו הם בעלי יכולת לזכור מעבר למה שהמוח מאפשר להם לזכור מהמון סיבות.. אם אינך זוכרת מה שקרה לפני שסיפרה לך בת דודתך כנראה שלא היו טראומות לפחות אלה רק דברים נוחים ורגילים של..בית נורמלי רגיל.. את כועסת על הילדות שלך כועסת עליך חיפשת ילדות טובה מזו שהיתה לך ... כן הכעס עדין שם ומבעבע ולמען האמת שכיום אין למי לפנות ויתן הסברים כפי שכבר נוכחת לדעת ועדין את מאשימה וזו זכותך !! גם אם לא הצלחתי להבין הכל או טעיתי בכיוון..עדין ותמיד תמיד איתך אהובה שאת וכעת ליל מנוחה חסרות לי שעות שינה חטולית

חטוליתי המקסימה איך היה בבילוי? ואי כתבת נורא מאוחר.. איך ישנת? החלקים החסרים... הם חלקים דווקא כואבים באיזה שהוא אופן.. חלקים מהילדות היפה נמוגה.. אני תוהה אם בכלל הייתה.. אכן.. חלקים קשים של הפגיעה נמחקו.. אולי להגן עליי... אך זה גם קשה שכן אם אזכור הכל אדע שנפגעתי. ולא אחשוב אולי אני זו?! ואם יטען.. אולי הוא הצודק... נכון יש חלקים שאני זוכרת בבירור.. אבל אולי רק אותם אני "רוצה" לזכור?! ומיד עם שיכחת הפגיעה (תוך כדי זיכרון חלקי) נשכח חצי מהילדות שלי.... אולי בו נאלצתי להתמודד עם הבית לכן זה גם נמחק.. (תוך כדי דיבור עם בת הדוד היא ספרה על בת המצווה שאלתי שאלות ועם הדברים הבנתי שגם אחותי הייתה.. כך שאני מניחה שבגלל זה פחות אני זוכרת?? כי כשנמצא הבעל של אחותי במקום ומרגיש חופשי ואף אחד עדיין לא ידע דאז... אני הייתי מכונסת. בודדה. טבורית להעלם בחדר.. היא אמרה שלמדתי למבחן.... אז אולי... ואולי גם הבאתי על עצמי בכך את הפגיעה שכן אני מתבודדת מכולם כי איני מסוגלת.. אך המצב מכין לו קרקע להגיע אליי כשכולם לא ראו?? הרי כל משך השנים של הפגיעה זה היה בבית.....) אז..... כואב לי לחשוב. עצוב לי מאוד.

נשמה תפנימי אחת ולתמיד שאינך אשמה בכלל בכלממה שקרה ...את היית קטנה..קטינה..ולא חשוב מה את חושבת שעשיתצלא בסדר...הוא האדם הבוגר..עליו מוטלת האחריות להתנהג כמו אדם בוגר ונשוי..שהיה ועודנו בגלל הפגיעות ברחת לעולמות אחרים .. לא את פגעת !! פגעו בך !! האמת לומר לך שאני תמיד משתדלת גם בזמני הטיפול שלי בכלל לא לקחת אשמה על מה שפגעו בי כך גם המטפלת שלי חוזרת ואומרת... ברור שכואב נשמה אך זה חלק בלתי נפרד מהטיפול.. להסתכל לאמת בעינים לא פשוט..אבל הכרחי.. היה נחמד אצל הבן..רק ישבנו ביחד ודיברנו ..כך שהזמן עבר ברגוע.. המטרה היתה להוציא אותי מהבית בגלל שאני כל הזמן בבית חוץ מיום אחד בשבוע שאני יוצאת לקניות.. אם יהיה לי עוד זמן לפני כניסת השבת אכנס.. בנתיים שולחת חיבוקים ונשיקות לשבת שלום חטולית

חטוליתי.... כמה לא נכון להאשים.. ועוד את עצמינו.. כמה לא תמיד זה פשוט... לא יודעת איפה עד מתי וכמה תגיע ההלקאה העצמית.. הכעס.. העלבון וכו'.. לרגעים נראה שאני מסכימה להבין שזה פגיעה ולפעמים זה רק תהיה.... אולי כי הכל פתוח? כי לא היה עימות? כי כולם נראים ממשיכים את חייהם בטוב ורק שלי הרוסים? אז אני מנסה לחיות את הכאילו..? אולי כי העבר מטושטש? ואולי אולי אולי...... אני יודעת אצטרך לשמוע זאת הרבה; את לא אשמה. אבל עד שיהיה החיבור בין שכל ישר לרגש מי יודע כמה זמן יעבור......... כל כך שמחה שיש מי שדואג לך ליציאה לבילוי להחלפת אוויר לנשימה...... שמחה שנהנית וזה עשה לך טוב. זה חשוב! שבת שלום. תודה רבה לך.. מתמודדת