זהירות בנות - זה טריגר!!!

נסענו היום, האיש שלי ואני, מהצהריים, לתל-אביב. פעם ראשונה, שהעזתי להלביש חולצה קצת חושפנית. לא משנה, שחזרתי לילדות (מבחינת הבנת הדברים האלקטרוניים - על כל דבר, הייתי צריכה הסבר מפורט). הגענו לתחנה מרכזית בת"א, וכמו ילדה קטנה, החלטתי, ש... "אני רעבה, אני רוצה לחמניה סנדוויץ' עכשיו." האיש שלי, אחרי שהוא ישב ולמד את המאמרים באתר "מקום" (האתר לעזרה עצמית), הוא קיבל את זה בשלווה, כמו שזה. כשחיכינו למוכר, נעצרו לידינו 2 בחורים ודיברו ביניהם. הקול של אחד מהם היה מוכר, הסתובבתי להסתכל, וזה היה פעם ידיד, שבטחתי בו וסמכתי עליו, הוא היה שכן שלנו בשכונה הישנה בראשל"צ... הוא גם ידע, שעברתי מקרים לא מעטים של אונס. הבחור הזה, יום אחד הגיע אליי הביתה, כשהייתי שם לבד. הכנתי לשנינו נס-קפה ונכנסתי להתקלח. כשהתעוררתי כל המקלחת הייתה מרוחה בדם שלי. דם נזל לי מהקרקפת ומהאף... מישהו נקש בדלת, הייתי מבולבלת, הייתי לבד (מאוחר יותר נודע לי, שהוא ברח מהדירה, כשאני הייתי מחוסרת הכרה). ניגשתי לדלת, הייתי עירומה, אבל לא הבנתי, שאני עירומה. פתחתי את הדלת, שלא הייתה נעולה, אלה היו אימי ואחותי הקטנה. אחותי הקטנה מיד לקחה אותי לחדר השינה והלבישה אותי, ומשם ישר לבית-חולים אסף הרופא. שם הודיעו לי, שלפי בדיקת-הדם, לקחתי אקסטזי (בחיים שלי לא נגעתי בסמים), מה שגרם להתקף חריף במיוחד, אבל ברור, לפי הסימנים על הגוף שלי, שנאנסתי במהלך התקף-נפילה, והאנס היה מישהו, שאני מכירה. כשראיתי אותו היום, התחלתי לרעוד בכל הגוף. כשהאיש שלי נכנס לבדיקה של שעה וחצי, ואני חיכיתי לו בחוץ, התיישבתי בבית קפה, בשולחן הכי ניסתר, שגם כשנכנסים פנימה, אי-אפשר לראות את השולחן, רק אם באים ליד הקופה. התיישבתי עם הגב לאנשים, משכתי עליי טוב טוב את הסוודר וכל הגוף שלי רעד... אותו בחור, שהיום נתקלתי בו בתחנה המרכזית, הוא האדם, שבגללו לא זכרתי את החיים שלי, לא זכרתי את עצמי, ובמשך 6 שנים נלחמתי על השחזור של הזיכרון שלי, ורק נכנסתי לדיכאונות, כשבין זיכרון לזיכרון (הכוונה לזיכרונות נורמליים), צצו ועלו הפלאשבקים. זה היה האונס האחרון, שעברתי, אבל גם האונס, שבגללו הסתגרתי בבית ופחדתי לצאת ממנו. מהאיש שלי, בדרך חזרה, טרחתי וביקשתי סליחה, על שדברים מסויימים מחזירים אותי להיות ילדה קטנה, שכל דבר צריך ללמד אותה מחדש, התשובה שלו הייתה: "לא נורא, אני יודע, שזה חלק לא קטן מההתמודדות שלך, ואת יודעת, שאת יכולה לסמוך עליי, גם במצבים האלה, כי אני פה איתך ובשבילך." לא סיפרתי לו, שזה היה הבחור, שפגע בי. אני פוחדת, על האיש שלי, לא רוצה, שהוא יעשה דברים, שעלולים לסכן את החופש שלו. הפוגע קיבל עונש מאסר, ומעבר לזה הוא לא שווה גם יריקה. השופט בתיק היה בהלם רק מעצם הרעיון, שהפוגע אנס אותי במהלך התקף-נפילה. עכשיו אני בבית, רגועה יותר. כבר לא רועדת... אולי, בגלל שבבית אני מרגישה מוגנת. תודה על ההקשבה אורלי

פשוט אין לי מילים...... זה לא נתפס מה שהמנבל הזה עשה לך זה פשוט מזעזע!!!! אני כל כך מצטארת שיצא לך להיתקל בו היום אני מתארת לעצמי מה עבר עלייך באותו רגע ולאחר מכן זה כמו לחוות שוב את הפגיעה, את כל הפחד, הכאב העצום, חוסר האונים ושאר הרגשות הבלתי נסבלים שמלווים לפגיעה חוויה קשה ביותר!!!! והגוף שלך דיבר במקומך וביטא את כל מה שעבר עלייך באותו רגע וכמה מקסים האיש שלך!!!!! הוא נמצא איתך במלוא מובן המילה הוא לא רק נמצא לידך ותומך הוא גם קורא מאמרים, מנסה ללמוד, להבין יותר לעומק את מה שעובר עלייך זה לא מובן מאיליו..... איך את עכשיו? מקווה שקצת יותר טוב שולחת לך חיבוק עוטף ומגן שחף

אורלי יקרה... כלכךמצטערת... באמת... אין לי הרבה מילים.. שולחת לך חיבוק... שמחה לשמוע שביית ועם האיש שלך את מרגישה בטוחה ומוגנת... זה מאוד חשוב וטוב... איתך....

ובהחלט טריגר מעורר!!!! שמחה שאת אחרי ואת בביתך- מבצרך!עם אישך התומך!!! קבלי חיבוק עוטף. שדה ניר

אורלי מקסימה כואבת איתך את מה שעברת אתמול , בהחלט לא פשוט , לצערי גם לי קרה לפני שנה מצב דומה , הייתי בסיטואציה די קשה שלא אחזור עליה כעת כי כבר כתבתי עליה כאן בעבר , אך בדרכי מהמזח ביום גשום וקשה בלילה פגשתי באחד הםוגעים שלי , אני הרגשתי איך אני מתרסקת מבפנים , ההרגשה בהחלט מאוד קשה וחוסר האונים מלהגיב בהחלט מובן מאליו , גם הרצון לא לערב אף אדם נוסף בענין מובן לי בהחלט, אין ספק שהאנס שלך פשוט אכזר נורא , יכולה לדמיין מה עבר עליך באותו זמן , מצטערת שעברת שיחזור של הטראומה הכואב הזו ומקווה שלא תחזרי להסתגר בעקבות הפגישה עם הפוגע המנוול , איך את מרגישה היום ? מקווה שאת יותר טוב מחבקת אותך ברכות מתוקה וחיבוק גם לאיש המקסים שלך על ההבנה שלו ועל הרגישות שלו , זה בהחלט לא מובן מאליו חתולה

על התגובות המחזקות. האיש שלי יצא לעבודה, הוא נשאר לעבוד לילה וחוזר רק מחר, והגוף שלי במצב של ריפיון, של חולשה... אני מקווה, שזה יעבור, כי גם הכלב שלי שומר עליי, וכשהאיש שלי איננו, הכלב לא מרשה לאף אחד להתקרב אליי, או אפילו לדבר אליי מרחוק. גם עם הכלב אני מרגישה בטוחה, אבל אני משקשקת כולי, כשאני חושבת על לצאת החוצה. אני צריכה לאסוף מחדש את השברים ולצאת החוצה, גם אם זו רק הליכה לסופר. אני חייבת לחזור לעצמי. אני לא יודעת איך אעשה את זה, אבל מה שמפריע לי יותר מהכל, זו העובדה, שחזרתי כמה צעדים אחורה, בגלל המפגש הזה, וזה אחרי כל המאמצים, שהשקעתי, להמשיך קדימה. אני חושבת, שאסור לי להרשות לדברים כאלה לקרות לי, אבל אין לי שליטה על זה, וזה מה שמטריד אותי ומפחיד אותי עכשיו. תודה על החיבוקים המחממים כל כך את הלב אורלי

אורלי , איזה מזל שיש לך את האיש היקר הזה לצידך זו פשוט ברכה רק טוב יקרה , רק טוב.. ואיך הלשון וכל הבלגן מההתקף האחרון ? את בסדר? מחבקת - ליז

מה שלומך ? כבר התחילו הלימודים ? את נשמעת מאוד עייפית יקירתי מה איתך ? איך מתקדם הטיפול ? למה צנחת בלי אנרגיות ככה ? ספרי מה קורה חיבוק ענק וכולו רק בשבילך מותק חתולה

אני עוד אדבר ברור לגמרי, מאמינה שבתוך יום-יומיים אהייה יותר מובנת. מרגישה יותר טוב, אבל מה איתך? איך הלימודים? מה חדש? שולחת לך חיבוק אורלי