איבדתי חברה טובה -ט?!-

איבדתי חברה טובה. כבר שנה מאז... מאז שהיא הלכה. . . ומאז אני מחפשת! מחפשת אותה. אני מתגעגעת.. אני מתגעגעת אלייך מאוד היכן את? לאין נעלמת לי? היכן החיוך המתוק? היכן שמחת החיים שהיה לך? והעיניים- שרק עצובות כל פעם. שרק בוכיות כל פעם......... מתגעגעת. מתגעגעת לימים הטובים שלנו מתגעגעת לצחוקים... לטיולים שלנו.. לכיף שהיינו עושות... ביחד..! איפה את? .... ואני.. אני מחפשת אותך.. ומרגישה= שאת בכוח נעלמת לי.. בכוח מסתתרת לך.. אי שם.. ואינני מסוגלת למצוא אותך התייאשתי מלחפש. מתגעגעת לימים ההם שהאמנת... שהיה לך תקווה.. בלב! שיש סיבה לחיות.. ועכשיו- האמונה שלך ברחה ממך. חזרת להיות הילדה הקטנה הילדה שמתעללים בה הילדה שמשפילים אותה הילדה שמכים... ואת נחנקת שם תחת הריסות הכאוס של חייך... מתגעגעת אלייך. רוצה שתחזרי... לא אני לא בוכה זה הכאב שיוצא החוצה... מליבי. כאב של געגוע אליי...

בובית יקירתי אל תרימי ידיים , תמשיכי לחפש אותה , היא מסתתר לה שם בפנים עמוק עמוק , הושיטי לה ידיים כדי שלא תפחד לבוא אלייך , להושיט לה ידיים פרושו לעבוד קשה ולא לוותר , לתת לה מקום טוב ובטוח בטיפול , ואני שולחת לך חיבוק גדולללללל ועוטףףףףףף חתולה

את מתוקה הכי בעולם!

לוקחת מיכחול לצייר את דמותי מציירת זוג עיניים שרואות אותי מציירת פנים עם כל התוספות ורואה אני שבציור הן ניראות עצובות לוקחת מיכחול וצובעת הכל בשחור לא רוצה לראות כי בליבי גדול החור וכואב לראות את פניי העצובות את פני המבשרות רעות לוקחת מיכחול לצייר את דמותי מציירת את פניי שמחות שמה מסיכה ומתחילה לבכות כי מאחורי המסיכה אף אחד לא רואה אותה. מאחורי המסיכה אין איש שראה אין איש שיראה כי מאחורי המסיכה פניה נפולות הן כי מאחורי המסיכה נמצאת אני האמיתית המסיכה - לפעמים היא בלתי נסבלת ולפעמים היא עליי שומרת לעיתים רוצה אני לזרוק אותה לוקחת מיכחול לצייר את דמותי מציירת זוג עיניים אשר רואות- אני לבד.

מביטה סביבי ורואה שהכל ריק מביטה סביבי ורואה שהכל כואב נחנקת בין אלפי מילים שלא מצליחות לצאת וכותבת .. או לפחות מנסה. וכואבת .. ומדממת.. ואף אחד לא רואה. אף אחד גם לא רוצה לראות אסור להתקרב אליי אני מסוכנת אני נושכת אני לא מדברת מנסה להגיד את מה שכואב מנסה ונעלמת ביחד עם הכאב נקברת עמוק לתוכו בלי יכולת לצאת מביטה סביבי ורואה אני לבד יש אנשים מהצד אך בכל זאת, אף אחד לא מבין דבר אולי בגלל שאת פי אני סותמת סותמת ולא מדברת. כן, זה אשמתי. אני לא מדברת, ורוצה שיבינו אותי. אבל אני כואבת כואבת בלי הרבה מילים כי אין. והשתיקה שבי שמשתקת אותי שגורמת לי להקבר בתוכי שלא נותנת טיפה של אוויר שחונקת עד עמקי נשמתי. ורוצה לברוח משם ורוצה לצאת ולא יכולה כי אותי הוא שואב. לא יכולה עוד. הבכי מוסיף לחנוק. נקברת מדממת ונפשי פצועה!

בובית, לא תמיד חייב מילים.... ונכון, שמסביב לא מבינים. גם אם תסבירי, הסבר וחזור זה משהוא שלא ניתן לקלוט גם לא להעביר מדור לדור. אז די להאשמה העצמית חבקי את בובית , רק את יודעת ויכולה זו המשימה והיא תאפשר את ההחלמה ואת לא לבד אנחנו כאן לתמוך ולעודד. מבינות רק מעט.. אבל הי - גם את לעולם לא תביני אף אחת מאיתנו באמת . כי החוויה היא כל כך אישית , ותלויה במיליון גורמים סביבתיים, רגשיים, נפשיים. ככה אנחנו בני האדם - מסובכים, מעניינים, מרתקים. ואפשר אחרת... לא נראה לי . את היית הראשונה להגיד ש... משתעממת. אז - כאן בשבילך . למרות שלא לגמרי מבינה ואוהבת ומחבקת - ליז

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=874949&passok=yes

בובה , מקסימה שלי הגבתי למעלה ולא שמתי לב שכבר כתבת כאן איך את מרגישה. היא שם , לא לחפש רחוק... למשש, לחבק, לקבל, לאהוב, לא להתיאש. היא כאן ממש ממש קרוב. מחבקת 3>

אם את יודעת שאיבדת אותה.... את גם יודעת לחפש אותה... את יודעת שהיא קיימת... יודעת מה לחפש... בטוחה שאת בדרך אידה