כמה הייתי רוצה את אידה כאן...רק אלוקים יודע...

היו לה מילים חמות ונגעו, הרגיעו ותמיד נתנו תקווה... בתקופות כאלה אני שואלת את עצמי, עד איזה גיל בכזה כאב אני אתגעגע למה שלא היה וכבר לא יהיה לעולם?..בעלי כל כך איכפתי, דואג ועוזר לי כי כלפי חוץ נראה שאני עייפה מהעומס של הבית(מה שגם נכון)...ואני אפילו לעצמי לא מצליחה להגיד שזה לא מנחם... שלכם,ים...בוכה ועייפה

ים אהובה .... מבינה כל כך מבינה את העייפות הפיזית הנפשית שכלום לא מנחם ... גם אני מאוד מאוד מאוד מתגעגעת לכאן .