זה לא קורה לי.. ט?!
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
זה לא יתכן שזה קורה לי. אני בשוק ולא מאמינה... ראיתי ש"אחי" מציץ לי בבלוג. הייתי בחדר של גיסתי, והוא היה בחדר של המחשב. עכשיו, לפני שהלכתי לטפל בתינוק, כנראה שהשארתי את הבלוג פתוח (חכמה שכמותי). הוא ראה מה כתבתי לא יודעת כמה הוא הספיק לראות, אבל את מי זה מעניין הוא קרא. ואני רוצה למות. הרצון לחתוך גדול . דברתי עם המטפלת, היא הצליחה למנוע ממני לעשות זאת, אבל עכשיו שוב רע. אני חייבת להרגיע את עצמי אני חייבת. חייבת חייבתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת נמאס לי, למה זה היה צריך לנחות עליי עכשיו? אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף שונאתתתתתתתתתתתתתתת וכואב לי הלב כבר עומד להתפוצץ לא מחזיקה מעמד עכשיו נשברת מתמוטטת לא יכולה באמת שלא יכולה.
אני המומה..... לא יודעת איך להגיב ממש.... את מכירה את הנפשות הפועלות. נשמע מפחיד מה שקורה לך.... תשמרי על עצמך עד כמה שניתן....ואני כאן יקרה בשבילך.... ליאור
תודה ליאור לא יודעת אם נרגעתי.. מה שכן, חתכתי. לא יכולתי .. ולא הצלחתי להתאפק. מה לעשות, חסרת תקנה שכמותי
קודם כל תירגעי נשמה שלי!!! אני אתך תדיר..... ולגבי הבלוג:אחיך הנו היחיד שצריך להתבייש ולהכות על חטא על כל ההשלכות מרחיקות הלכת של מעשיו הנלוזים והנבזיים!!! את האמת שניכם יודעים היטב!!! ועתה הפוגע נוכח ונחשף לצד השני של המטבע.. לצד הנפגע שסובל יסורי איוב ולא נכנע לרצון שלו לטייח ולתעתע...ועושה הכל על מנת לטפל בעצמו!!! אין כמו האמת נשמה שלי! האמת זה השקר הטוב ביותר!!! אני אתך, מחבקת ומחזקת, אוהבת וכואבת עמך, שדה ניר
בובית שלי תרגיעי זה שראית אותו מציץ לבלוג שלך לא אומר שהוא הספיק לקרא מה כתבת שם , חוץ מזה איך הוא יכול לדעת שזו את בובה ,,,,,,,,,, לא כתוב שם שמך האמיתי כך שגם אם הוא קרא כמה שורות ,מה שלא נראה לי, אין לו ממש ענין במה שקורה שם , אולי תפסת אותו בדיוק כשנכנס ? ואם קרא מה תעשי ? אין לך במה להתבייש מבינה !!!!!!!! תמשיכי את החיים כרגיל ואל תתיחסי אליו בכלל , חתולה
שוב כתבתי את שמך בכותרת במקום את שמי ולמה ? כי אני ממהרת לכתוב לך ולא שמה לב מה אני כותבת אוףףףףףףףףףףף מצטערת מתוקה
מאוד מבינה איך את מרגישה...מחבקת אותך בךי מילים... דמעה
מצטערת שכל כך קשה לך עם זה... מצטרפת לחתולה - אין לך במה להתבייש! אולי אפילו אם הוא קרא משהו יזוז אצלו... מי יודע?! זוכרת כשהתחלתי לכתוב לפני עידן המחשב, חשבתי שאולי מישהו פה בבית עלול לקרוא, ושאלתי את עצמי אם לשרוף מייד את כל מה שאני כותבת. ואז החלטתי שאם מישהו יקרא - זו אחריותו שלו כי לא רציתי להשמיד ואי אפשר באמת להסתיר דברים בבית מלא אנשים. אם מישהו רוצה למצוא הוא ימצא. כמו שאם מישהו ירצה להיכנס למחשב אפילו אם זה חסום עם סיסמה - הוא יצליח. לאט לאט הבנתי שכל דבר שאני מוציאה באיזו שהיא דרך - כתיבה או דיבור - זה כבר לא באחריותי מה שיקרה עם זה הלאה. ואז התעוררה השאלה האם בכלל לפתוח את מה שיושב שם בפנים. והתשובה שלי היתה: כן! לפתוח, לדבר, לכתוב, להוציא מה שיותר כי אני רוצה להשתחרר מהעומס הזה, מהכאב, מהצער. אני יכולה להיות אחראית אך ורק על ההתנהגות והמעשים שלי ולא של אף אחד אחר. אם כדי להשתחרר אני צריכה למלא מחברות או להדפיס במחשב - אז זה מה שאעשה. כל השאר כבר אינו באחריותי. ואם אני מבינה נכון כל אחד יכול לקרוא בלוג של כל אחד, לא?! אולי באמת זה יהיה לטובה בסופו של דבר.... מחזבקת
