שונאת את השבתות! כבר אמרתי?

במשך כל השבוע מחזיקה את עצמי חזק חזק, לא מאפשרת לעצמי לסטות אפילו טיפה ימינה או שמאלה...... ואז בא הסוף שבוע ואני הולכת לאיבוד צונחת צניחה חופשית אין כוח לשום דבר רוצה רק להיכנס למיטה ולא לצאת משם הרגשות מתאצמים ופוצעים אותי מבפנים הכל כואב הראיה מטושטשת המחשבות לא נותנות לנוח ואז אין ברירה - חייבת לברוח מהבית אולי שם בחוץ לאט לאט אצליח לחזור לעצמי ומחר..... מחר יום חדש..... חוזרים לשיגרה ושוב אסור לסטות ימינה או שמאלה אחרת קשה מדי לתפקד הרגשות נעולים בפנים ורק מדי פעם אפשר לשמוע איזו צעקה חנוקה מהמעמקים והמשימה היא מהר מהר לעטום בקפדנות את כל היציאות לפני שהיא תברח החוצה

אין לך מושג עד כמה עם כל הקונספט של הטקסט שלך אני מזדהה.... אך אני בשונה ממך מתמודדת עם יום השבת בכניעה לשינה המרובה שלא יודעת שיבעה... "שינה בשבת- תענוג" נאמר ואם זה לא תענוג אז לפחות כהות חושים- בועה של רגיעה במקום ללכת לאיבוד בתחושת אין אונים ורצון לפגיעה עצמית עצומה ואולי אף פציעה שיהיה לך יקרה שבוע מבורך ורגוע שדה ניר

אני מאוד מקווה שהמטפלת שלך תחזור בהקדם אפשרי ותחזרי לטיפול , קשה מאוד לתפקד כשצרכים להחניק את כל הרגשות פנימה ולא לתת ביטוי למה שכואב ,

תאמיני לי שאין לי מושג מה אני עדיין עושה אצלה היא מדברת מתוך הספר התגובות שלה צפויות מראש היא משעממת אותי ולא טורמת בגרוש אני יכולה לדקלם לה את כל מה שהיא אומרת לי בלי שהיא תוציא מילה מהפה היא לא רגישה היא לא מבינה אותי מספיק היא מתאלמת מדברים משמעותיים כל עוד אני לא מפנה את תשומת לבה לכך ואלו הם דברים בסיסיים בטיפול שכל מטפלת שלפחות קצת מכבדת את עצמה צריכה להבין ולקחת בחשבון אני יכולה לפרט, אבל פשוט אין לי עצבים לכך