פורום שווה לכל נפש

שלום, אני בת 52, יש לי רשיון נהיגה כ-20 שנה ואני חוששת מלהכנס לאוטו ולנהוג. מה המלצתך? והאם תוכלי להפנות אותי למקומות שאפשר ללמוד איך להשתחרר מהפחד(חיפשתי רבות באינטרנט ולא מצאתי אף פתרון שיוכל לעזור לי). תודה רותי

לקחתי מס' שיעורי נהיגה לאחרונה, והמורה לא רואה שום סיבה שתמנע ממני לנהוג. כמו כן לא עברתי תאונה, אלא רק קיים בי פחד שיקרה משהו שלא תהיה לי שליטה עליו.

יש לי פחד בנהיגה , כל פעם שאני נכנס לרכב זה בשבילי טקס . הראש שלי כל הזמן מרוכז בכביש .. זה תוכנה טובה . אבל זה לא הולך לי בקלות .אני סובל מזה שנים אבל נלחם ולא מותר . אני לוקח כדןר קסנס ספרלקס וחצי כדור אני מודה, שאני בחרדה . אבל זה מקשה על איכות חיי . אבקש עצה אשמח לקבל תגובה תודה .

שמי שענת בת 36. חזרתי לנהוג לאחר 12 שנה בהן לא נהגתי עקב פחד שתקף אותי. לקחתי מספר שעורי נהיגה שלא עזרו לי ועברתי טיפול קוגניטיבי המשלב ביופידבק שגם לא עזר לי. לפני כחצי שנה סיימתי סדנה שנקראת סדנת דרייב של מרכז גוף בתנועה. הסדנה משלבת עבודה בתנועה על הגוף יחד עם עיבודים פסיכולוגיים ויחד עם נהיגה מעשית ברכב. לאחר כ-3 חודשים התחלתי לחזור לנהוג ולהתמודד עם הפחד. היום אני נוהגת לכל מקום ולמדתי להתמודד שוב עם נהיגה ולשים את הפחד שלי בספסל האחורי. אני מאושרת ומאוד גאה בעצמי.

אני ובעלי עובדים מחוץ לבית. מאד כואב לי שבעלי לא מוצא מתוך הרבה שעות של עבודה דקה אחת זמן בשביל לתת לי מעט תשומת לב, להרים אלי טלפון לעבודה, לגלות התעניינות בי, זה חלק מהחיזור , זה חלק מהתשומת לב ועוד. אין לו תמיד לחץ בעבודה וכשאני לוקחת את היוזמה ומרימה אליו טלפון: הוא אומר לי:" תתקשרי אלי רק למקרים דחופים ואת השאר יכולים לדבר בבית", מאד נפגעתי ממשפט זה. רק שאלתי מה נשמע ורציתי להגיד שאני מתגעגעת אליו... וכד'. הוא תמיד נותן לי ההרגשה שהחברים שלו, הסביבה, האנשים במקום העבודה שלו הם במקום הראשון ואני במקום האחרון אצלו. אני נשבעתי לו שיותר לא אצור איתו קשר טלפון למקום עבודתו רק למקרים דחופים ביותר, גם שיבקש זאת. נגמר לי... שהוא יזום ויתקשר אלי. ואיך בבית? לעיתים נותן הרגשה שעושה טובה שמקשיב לי, עסוק בלראות טלביזיה שעות על גבי שעות עד שהולך לישון. מאד עצוב לי, אני נשואה 30 שנה. הוא מבין שזה לא בסדר וטוען שהוא כל כך שקוע בעבודה ובעובדים שלו ששוכח להתקשר אלי ולא עושה זאת בכוונה. האם לקבל תירוץ זה? סימן שאני לא בראש שלו ולא מספיק חשובה לו!!!!!!!! . מוכנה לשמוע עצתך. ותודה רבה.

שלום רב אני בחורה בת 25 מבקשת עזרה דחופה ככל האפשר מאחר ואני לא מכירה או אין בידי את היכולות לממן טיפול פסכולגי ויתרה מכך אני מודעת שאפשר דרך קופות החולים וזה אורך המון זה ואני צריכה לטפל בזה החל מעכשוי ואני כבר מיואשת נורא ואפילו קשה לי אז אתחיל לספר שכך אני נורא לחוצה אבל מאוד לפני כשנתים שהחלה המילחמה בצפון גבר אצלי הלחץ יותר מכך מפלס החרדה גבר בחיי היום יום שלי אני ממתנת את עצמי עם הליכות מידי פעם אבל לא יותר מידי כי הם גרמו לי להרזות ,אבל מוזיקה שקטה ,שנוי בשיגרת החיים תוך עשית דברים בדרך ניחוחה פחות לחוצה מפעם אבל אני עדין לחוצה וזה בגלל שאני בנאדם פצרקיונסטי ורוצה להצליח בכול דבר שרוצה לעשות אם זה לא הולך כמו שאני רוצה אז אני נורא מתוסכלת מאוכזבת ויש לי פחד מכישלון שהושרש לי מהורי שאני לא יכולה לאכזב אותם ואת עצמי אני נורא מפחדת להכשיל ולא לעמוד בדרישה ושלי ושלהם להצליח והיתפרנס בשכר מכובד הורי חשוב לציין אנשים בעלי השכלה בינונית שיש להם שאיפות ממני הן בלימודים והן בכול תחומי החיים אני מרגישה בבית כמו"אמא קטנה" לקחת את כול עניני הבית תחת חסותי מאחר ואבי עבר מחלה קשה ואני רואה את עצמי תומכת לו ועוזרת לכול בני המישפחה מאחר ואני בת בכורה אני רוצה יותר לעזור וכמה שיותר כך שכול הנטל מפונה אלי רק שבזמן האחרון כול הצפיות שלי מעצמי בהקשר לימודים והשגים במישור האישי מאכזבות אותי אני מקידשה את כול כולי למישפחה אין לי שקט נפשי ואני עושה את כול הסידורים בבית קניות, הפניות לאבא שלי ,רציות לכול מקום בגלל הבראותי של אבי שאמור לעבור צינטור בקרוב ואני עוד יותר לחוצה וחוץ מזה בזמן האחרון מרוב כול הלחץ חרדה מתח יש לי התקפי זעם ואני על כול דבר קטן כועסת ומרוגזת ורבה על כול העולם על כול אבם בכפם וחוץ מזה יש לי אני מרגישה שאני מאבדת שליטה וזה נורא קשה לי בבקשה תעזרו לי כואב לי לפגוע באנשים יקרים לי ואף חשובים לי מהתקפי הזעם מפחיד אף פעם לא הייתי כך ואני לא יודעת מה עובר עלי ואך כבר אפשר לטפל בזה?? אני מוכנה להיתכתב איתך ולקבל סיוע לאט לאט בבבקשה תעזרו לי אני לא יכולת כלכלית לממן טיפול פסכולגי יקר או לקבוע תור ולחכות הרבה זמן עד שיטפלו בי אני רוצה כבר מהיום כלים נכונים להתמדדות עם כול המצב הסובך הזה ?? נאמס לי עם התקפי הזעם .? ויתרה כך עם המצבי רוח .? בבבקשה אני מפחדת לאבד שליטה אני אף פעם אבל אף פעם לא הייתי ככה הכול קשה לי

אני כרגע עובדת ומיתכוונת ללמוד בקרוב . כיצד אוכל לחלק בין כולם את הנטל .? וכיצד אפשרי יהיה להרגע ? והאם הטיפים שתתני לי יעזרו לי הרבה? ובכלל בזמן מבחנים אך אפשר להוריד לחץ ביוחד בזמן הבחינה יש לי הפרעות של קשב וריכוז? שמשפיעות לי גם על הלחץ..

כשפגשתי ידיד לשעבר שהיה נוהג בעבר לפלרטט איתי, היום אנו קצת "התקררנו" מכל מיני סיבות. אמש, פגש אותי ברחוב, עשיתי עצמי שלא רואה אותו , וכשהתקרב אלי ולפתע קורה בשמי ואומר לי: "שלומיתוש לא מסתכלת על גברים" (אני בטוחה שזה באירוניה), הגבתי: "בסדר גמור. כך צריך להיות, לא???",(אני הרי נשואה וגם הוא נשוי) הוא נתן טפיחה קלה על כתפי והוסיף: "צודקת. את בסדר גמור". והלך לדרכו. האם נראה לך שזה צורת חיזור? האם עקיצה בגלל שהתעלמתי ממנו? האם סתם הערכה... מה לדעתך תגובתו ותגובתי אומרת לך? תודה על התמיכה.

האם התקף פסיכוטי משמעותו סכיזופרניה? אם לא אז מה ההבדל בין התקף פסיכוטי לסכיזופרניה מה השוני בתסמינים?

רציתי לשתף אתכם בדעתי לאחר חשבון נפש קצר שעשיתי: נפגעי נפש בוחרים לרצות ללמוד יותר מהחברה הנורמלית כי לפי דעתי יש להם בזה הכי פחות קושי,זה נשמע אבסורד אבל זה לא,אצל החברה הנורמלית בגלל שהסדר עדיפויות הוא שונה הם לא מייחסים כזאת חשיבות לנושא הלימודים,לעומת זאת אצל נפגעי הנפש, נמצא אצלם רגש מאוד עמוק לנושא הלימודים,ואם תשאלו כול אחד או לפחות את רובם, הם יגידו לך שהם רוצים או חושבים להיות רופאים,לא פחות ולא יותר.עכשיו אני יסביר את עצמי. בחברה בה אנו חיים קיימים מס' דברים שאנשים רצים אחרים: הבילויים עם חברים,דייטיים כאשר המטרה החשובה ביותר זה לצוא פרטנר לחיים,מציאת עבודה מבוקשת,למידה למקצוע למבוקש, ובכל המקצועות האלו,אנו נפגעי הנפש מוצאים קושי רב, בדברים אלו אנחנו נתונים לחסדיהם של החברה בה אנחנו יוצרים אינטראקציה והקושי עולה מהסיבה הפשוטה - הסטיגמה הנוראית שקיימת בחברה בעולם כולו, וכך פנינו מועדים לנפילה פעם אחר פעם רק בגלל זה. כי אם תחשבו על זה בלימודים שי הכי פחות אפשרויות ליפול ע"י החברה או ליפול בכלל ולכן נפגעי הנפש בוחרים בזה.

שלום, אחי עובר כעת התקף פסיכוטי - ע"פ הסימנים נראה שזו התפרצות של מחלת הסכיזופרניה. התייעצתי עם פסיכיטאר טלפונית והוא המליץ שרופא יבוא לביקור בית. ממה שקראתי באינטרנט לא מומלץ להביא רופא בלי ידיעתו של החולה. האם אכן כך? האם ישנן אופציות אחרות? אחי מסרב בכלל להכיר בכך שיש לא בעיה.

עברתי משבר שני את המשבר הראשון עברתי ויצאתי ממנו עבדתי בעבודה מסודרת וכמעט אושפזתי בשנית עשיתי את כל המאמצים וגייסתי את כל כוחותיי לא לחזור לאותו המשבר שעברתי כיום אני מטופלת במרפאות מבוגרים ונוטלת כדורים פרפנן ודספרידל ההשענות שלי על כדורים מחזירה אותי כל פעם למחשבה שנפשי אינה בריאה משפחתי ובעלי תומכים בי אך בכל פעם מזכירים לי שאיניני כשירה ושאני חולה הלוואי שידעתי איך לחבר את בעלי אליי מחדש מבלי להשען על העבר (הקרוב ,המשבר)אשמח לקבל תגובה תודה נטלי

שלשום היית שוב אצל הקבן והוא המליצ לשלוח אותי לפסכיאטר על קשיי הסתגלות. הוא אומר שהוא רופא דרגה מעליו והוא יכול לעזור לי להכיר בי כאחד עם קשיי הסתגלות ואז אני יוכל לצאת כנראה מהבסיס והתבקיד שבוא אני נמצא. מה אתם אומרים אני חושש קצת ללכת לפסכיאטר עם הוא יתן לי 45/64 נפשי על קשיי הסתגלות ולא ימליץ לי צהיפלט מהתפגיד או מהבסיס זה לא יעזור לי.. מה זה נותן לי עם הוא מכיר בי כחייל עם קשיי הסתגלות יכול להיות לינת בית וקרוב לבית? הוא חייב לתת לי סעיף נפשי על קשיי הסתגלות אני ממש מתלבט עם ללכת..?

בן 28 אין לי חברים ומעולם לא היה לא התחלתי עם בנות אף פעם מיואש מתוסכל ועצבני מאוד שלא קיימתי יחסים עצוב ומתוסכל מזה מאוד בהתחשב בעובדה שתינוקות עם נסיון לא יוצא לבלות לא מצליח להתקדם ללמוד וכו אני בחור רגיל שעבר את כול הצמתים בחיים ולא מצליח לעשות צעדים כדי להשיג דברים מזה 11 חודשים אני לא עובד שרוי בעצבות לא נורמלית אני מפחד כי מצבי הנפשי והכלכלי לא טובים שיחות עם פ ותרו...... לא עזרו מצטער שלקחתי בכלל והתאשפזתי לא מצליח למצוא עבודה בגלל רישום רפואי ביטלו לי מילואים אני מיואש

שלום אני נשואה לבעל ויש לי ילד קטן מאושרת מאוד בחברתם בני חמוד מאוד מבחינה חיצונית אך לא בהגדרה של :"יפה" תמיד כשאני איתו במשחקיות או בגן שעשועים ואני רואה ילדים יפים אני פשוט נשבית ולא מצליחה להוריד את עיניי מהם אני נראית טוב מאוד ולא חסר לי דבר. לא יודעת ממה זה קורה לי...אני ממש אוהבת את בני אך עדיין יש איפשהו בתוכי מין משהוא שקצת חבל לי שהוא לא נולד עם יותר חן למרות שאני ובעלי ממש ממש נראים טוב. להפסיק להסתכל על הילדים היפים זו לא בעיה אך כשאני חוזרת הביתה אני אומרת לעצמי הלוואי ויהיול לי ילדים כאלה וכיו"ב.. מה לעשות?

האם הכוונה ברפורמה שטיפול אצל פסיכולוג כבר לא יעלה מעל 200 ש"ח אלא שקופת חולים תממן את זה?

היום הייתי במיון פסיכאטרי ורשום לי שאובחנתי כ Ajustment Disorder מה זה אומר ? יש לי חרדות וקושי לישון ועוד כמה דברים בגלל מה שאני עובר אבל מה אומר הדבר הזה הפראות.. אילו?

בשנתיים האחרונות אני חשה מעין עצב תמידי, חוסר רצון לצאת/לעשות משהו, ישנה המון ועם זאת עייפה כל הזמן ובגדול פשוט לא מאושרת. פיזית אני בריאה, ניראת טוב, משכילה, עבודה טובה, משפחה וחברים תומכים ובכל זאת.....אני בוכה המון, לפעמים בלי כל סיבה מיוחדת....ראוי לציין שאין לי בן זוג והדבר מטריד אותי מאוד, אבל יש רבים במצבי. אני בת 27, עצמאית מבחינה כלכלית וחיה בנוחות יחסית. לא ברור לי מה השתבש אצלי ואיפה, אבל אשמח לקבל חוות דעת.... הערה נוספת: שקלתי טיפול פסיכולוגי אך אני מעדיפה לדבר על דברים שמטרידים אותי עם חברי ולא עם אדם זר, מה גם שזוהי הוצאה כספית גבוהה לי.

מקווה שלא אלאה אתכם, אך מדובר בהחלט במקרה מיוחד הנמשך כבר מס' שנים ומאד מאד מטריד: רעייתי ואני נישאנו לפני יותר מעשור שנים, תחילתו של הסיפור היא אולי מאז. טרם החתונה (שהתקיימה בחצרם של חמי וחמותי במושב) הייתי מגיע רבות אל בית הורי אשתי, חמותי החליטה (ללא ידיעתי) לרכוש עבורי "לבנים" (תחתונים, גופיות, גרבים) ולרקום עליהם את האותיות הראשונות משמי הפרטי ומשם המשפחה. כל זאת מאחר שהיתה רוצה לכבס עבורי הבגדים ושהם יישארו אצלה או יחזרו אליה לאחר השימוש (זאת כמובן מבלי להודיע לי שכך היא רוצה). אני כמובן השתמשתי, לקחתי את הלבנים לבית הורי, כיבסתי אותם שם, אח"כ החזרתי וחמותי, שהיתה רגישה ל"ריחות", לא אהבה שכך קורים הדברים (רצתה לכבס את הלבנים אצלה במכונה). הדברים התגלגלו, אשתי (שהיתה אז חברתי) גם לא סיפרה לי על רצון חמותי בהיבט הכביסות וכו'. יצא שכחודש לפני החתונה העניינים האלה עלו ככל הנראה לחמותי על הראש ובכעס רב (מצידה) החלטנו לעזוב את הבית ולעבור להתגורר יחדיו בדירה שיועדה לנו בשכירות בעיר הסמוכה. מאז היה קצת שקט, החתונה עברה בשלום אך עם משקעים שנוצרו בין חמי וחמותי לבין הוריי בענייני החתונה - דברים שלא ייחסנו להם חשיבות דאז כי היינו צעירים. גרנו כעשר שנים בדירה שבשכירות המרוחקת כ- 5 ק"מ מבית חמי וחמותי ונולדו לנו 2 ילדים. רעייתי, הקשורה מאד להוריה, היתה מבקרת אותם לא מעט ואף "מתנחלת" שם למספר שעות מדי יום-יומיים. החיים התגלגלו ולפני מספר שנים הזמינו אותנו חמי וחמותי לשיחה וביקשו שנשקול ברצינות לבנות את בית הקבע שלנו אצלם בחצר, כאשר אשתי (הבכורה מבין 3 אחים) תהיה הבת הממשיכה, כנהוג במושבים. מובן ששקלנו היטב ההצעה, כשבצד אחד שמנו ההזדמנויות למול הדברים השליליים במגורים ליד ההורים. מובן שנשקל גם נושא האחים - האח הצעיר של אשתי (הבן היחיד, כאשר יש עוד אחות) היה אמור להיות הבן הממשיך, אך מאחר שלא ידע לשמור על הנכסים והיה בזבזן ופזרן הוחלט כי אשתי היא זו שתמשיך מאחר שחמי אהב (ואוהב) אותי והכיר את הרצינות שלי ויכולתי להחזיק בכספים ונכסים ולשמור על המורשת. החלטנו בלחץ לא קטן בעיקר מצד חמי אך גם בהסכמת חמותי ובעידודה - להתחיל לבנות את ביתנו כ- 50 מטרים מביתם. בנינו ועברנו לגור לידם לפני מספר שנים. עם זאת, לפני כ- 3 שנים התחוור לי מאשתי כי קיימת "בעיה" המטרידה מאד את חמותי כלפיי - היא חושדת בי בכל מיני חשדות משונים של חדירה לביתה, הכתמת המטבח בכתמים שאינם יורדים, פתיחת ארונות ובכללם גם ארון הבגדים בחדר השינה שלה. מובן שדברים אלה חסרי כל שחר וחמותי, הידועה לחמי ולבתי ב"שגעונה" מזה שנים בחשדנות כלפי אנשים, ואכן המציאה כל מיני המצאות משונות נוספות בעניין זה. חמותי טענה בפני חמי ואשתי שהחשדות האלה כלפיי מקננים בתוכה גם כשגרנו בדירה השכורה, אך הרבה פחות מאשר מאז שעברנו לגור בקירבתם. אשתי ציינה בפניי מס' עובדות "מקילות": גם בה ובאחותה חשדה חמותי לפני שהחליטה לחשוד בי - שהן הופכות לה את הבגדים בארון, מוציאות אותם ומכבסות אצלן ומחזירות, מוציאות לה שמפו ומערבבות בחומר אחר וכו'. יצא לי לפגוש את חמותי (כיום בת 70) לשיחה לפני כשנתיים וחצי מעט לפני ראש השנה - ישבנו זה מול זו בחצר והיא גולל הבפניי את "מסכת הדברים" שאותם אני "עושה" כביכול אצלה - אני נדהמתי, אמרתי לה שהדבר האחרון שארצה לעשות הוא לפגוע בה או בחמי וכיצד היא מגיעה בכלל לחשדו חמורים מעין אלה? היא היתה בשלה והתייחסה אליי כאל אחד שכבר ביצע ו"אמור לדעת" על מה היא מדברת. אני כמובן דבקתי בגרסתי ואמרתי שמעולם לא עשיתי ולעולם לא הייתי חושב לעשות לה (ולמעשה גם לחמי) דברים כאלה - אני מכבד ומעריך אותם ומוקיר להם תודה על כך שאנו גרים כאן במושב, למרות הקשיים. עוד אמרתי שיהא זה בבחינת כריתת הענף עליו אני יושב אם בכלל אחלום לעשות דברים כאלה ושאלתי כמובן הכיצד היא הגיעה לידי החלטה/תיאוריה שאני עושה לה כאלה דברים הזכרתי לחמותי את עניין הכביסה המעורבבת עוד מלפני החתונה ואמרתי לה שהייתי מאד צעיר (אכן - הייתי בן 20-21) ומבלי שאמרה לי מה מפריע לה לא יכולתי לדעת. היא טענה שעל כך היא כבר "סלחה" מזמן, אך מאז היא חושבת שאני רוצה להתנקם בה או משהו כזה. היא טענה שהיא חשה בכך שאני לא שוכח את זה. אני כמובן הגבתי בביטול ואמרתי שאין לי כל טינה והבנתי אותה אז בעניין הטירדה של חיים עם חברתי אצלה בבית. כל העת כיבדתי אותה ודיברתי אליה בעדינות ובהסברה רגשנית. חמותי ראתה שאני לא "משתף פעולה" עם התיאוריה שלה, התרגשה, כעסה ועזבה את המקום אל ביתה, מבלי לחזור. אני כמובן ישבתי המום לנוכח הדברים חסרי השחר וכל הזמן תהיתי הכיצד וממתי היא חושדת בי במשהו, ואם לא מדובר בבעיית הביגוד אז מה היא ראתה ש"הדליק אותה". אציין בלב שלם וחפץ כי אין אף אחד בעולם שיוכל להצביע עליי על מעשה רע כלשהו (אולי קצת נסעתי מהר ברכב פה ושם) שעשיתי כלפי מישהו - הכל רק לעזרה אמיתית, הקשבה, דאדה לסובב אותי ורגשנות אישית שאני מפגין כלפי סובביי בבית ובעבודה (תחתיי נמצאים כ- 60 איש). המצב לא היה קל, אשתי וחמי שמעו על "פיצוץ השיחות" ולמעשה "התפוצצו" מכעס על חמותי המסכנה - כיצד היא יכולה לעשות לי את זה ואיזו משוגעת היא וכו'. הלכתי עם חמי לשטח החקלאי כדי לדון במצב, חמי גילה לי מה קורה בבית ומובן שלא תלה בי כל אשמה שהיא. דיברנו על הענקת טיפול לחמותי - הוא אמר שניסו בעבר ולא הצליח. הוא שאל אותי האם אהיה מוכן להבדק ב"מכונת אמת" על מנת להפריך את הטענות של חמותי והשבתי שכמובן, אך מצד שני מדוע עליי להצטדק בכלל? שוחחנו, רעייתי היתה שותפה בכל - חשבנו על עזיבה ומעבר למקום אחר, אני לא ששתי כלל וגם חמי לא רצה לשמוע מזה - זה נראה ככניעה למצב שכלל לא היה, ולכן לא בא בחשבון. יצא לי לדבר עם אשתי רבות בנושא וכל פעם התגלה לי עוד פרט ועוד פרט - עניין אותי מאד כיצד הגיעה חמותי למחשבה המזוויעה שאני אעשה לה כל מיני דברים שכאלה ועל מה בכלל היא ביססה את טענתה: הסתבר שבזמן שהיינו אשתי ואני חברים - כתבתי לה מכתבים (הייתי אז בן 20), חמי וחמותי ביקשו מחברתי את אחד המכתבים ושלחו, ללא הסכמתי כמובן, המכתב לבדיקה של גרפולוג סוג ז' (סליחה על הביטוי) לטובת בדיקה לפני החתונה - לפי דברי אשתי הגרפולוג כמובן הרעיף שבחים אישיים עליי, על התנהגותי ועל אישיותי (זה היה מרבית הניתוח שלו), אך ציין כי אני גם "תחמן" ויכול אולי לנקוט ב"דו-פרצופיות" (משהו שאינני מבין כלל את פישרו - ברצינות). אירוע זה הדליק לי נורה אדומה - חמי חמותי, מבלי לבקש ממני, הוציאה את כתב היד שלי לגרפולוג שמומחיותו אינה ידועה כלל (זה היה סתם חבר של מכר שלהם), וזה כתב אמנם דברים יפים אך בסוף דבריו ציין גם את הדברים שבעיניי חמותי, כך אני מסיק, נראו כנראה התגלמות ה"רוע". אציין כי אני ממש לא מגיע לביקורים אצל חמי וחמותי בשל סיבה זו, אך לא מונע מהילדים ומרעייתי לעשות כן. מדי פעם שחמי קורא לי לעזור לו במחשב - אני קופץ ועולה אליו, מסיים הטיפול בבעיה ויורד בחזרה לביתי. מעבר לנתונים הנ"ל אין בידיי דבר ולא חצי דבר בעניין הסיבה לחשדות הבלתי הגיוניים של חמותי המוטרפת וממתי אלו החלו לעלות. בשנה האחרונה מסתבר שהיא החלה באיזשהו טיפול פסיכולוגי והיא מספרת לפסיכולוגית על כך שהיא "בטוחה" שזה אני שעושה לה הדברים והיא רוצה ש"אפסיק", היא מחפשת כל מיני דרכים לסיים ה"פרשה" איתי וכו'. לפני מס' חודשים שוב הגיע המצב לתסיסה וחמי ואשתי שוב התפוצצו על חמותי בבית. שוחחנו הוא, רעייתי ואני בחוץ על הדשא - אמרתי לו שאולי אמצא מקום עבודה בחו"ל למס' שנים ונשכיר את הבית ע"מ לאפשר מחייה שם בחו"ל. חמי שלל אפשרות זו מכל וכול - הוא הקצין ואמר שאם נעזוב אזי הוא ימכור את המשק ויעבור לגור בתאילנד - יתרחק מכולם ולא ירצה לשמוע מאף אחד. הוא הציע שאשתי תחזור לדבר עם חמותי (היא הפסיקה לדבר איתה למס' שבועות מאז ה"פיצוץ") ותקשיב לה למרות הכל ותתן לה "פורקן" למילים - מתוך הבנה שיש בה "שיגעון" ואנחנו רק צריכים לטפל בה. רעייתי ואני הסכמנו על כך והעניינים חזרו אט אט למסלול (מהו המסלול? היא מדברת עם חמותי, הילדים ממשיכים לקפוץ לבקר, מדי פעם יוצא לי לדבר עם חמותי בטלפון או בחוץ בחצר והכל נראה "בסדר"...). לאחרונה הודיע הבן, אח של אשתי, כי חפץ הוא להתחתן - שמחה וששון קפצה - חתונה בקיץ הקרוב, פסח המתקרב - אווירה טובה ו"טהורה" נסוכה על האזור. אממה - הבוקר הופתעתי כשאני מגלה ליד המחשב מכתב הממוען אליי, ללא בול - אני פותח ורואה מכתב בכתב יד של חמותי המיועד אליי... - המממ... - אני קורא ולהלן הנוסח: "ל- X שלום, אחרי הרבה מאד התלבטויות החלטתי שהגיע הזמן שנדבר ביננו ונבין מה קורה. אני מאד מאד כועסת כבר שנים עליך ואין לי אומץ לעשות את הצעד הזה מסיבה אחת בלבד - אני לא רוצה לעבר את בתי/רעייתך והילדים בעניין - אני מכירה היטב את בתי/רעייתך והיא תיקח את זה מאד מאד קשה וחבל, לכן אני רוצה שניפגש ונדבר פנים אל פנים. פסח מתקרב וגם החתונה של הבן שמאד מאד אני שמחה שזכיתי לכך ולכן כדי לא לשבש את האווירה ואוכל להסתכל לך בעיניים ולהרגיש בטוחה שהעניינים ביננו הסתדרו ונעבור ביחד את החג והחתונה הקרובים. די לעוינות שקיימת ביננו, אני מאד מקווה שתהיה גלוי כלפיי וגם אני כלפיך ובזה תסתיים מסכת האיבה. בבקשה תתקשר ותמצא זמן מתאים לשיחה חשובה זאת. בתודה ובתקווה - חמותך." נו - מה תגידו על זה??? היא לחלוטין משוכנעת שאני "יודע" מה קורה, וה"עוינות" וה"איבה" שקיימת ביננו צריכים להפסק - מה עושים עם זה??? אני אדם שקול, הגיוני - מצד אחד אני לא מערב אף אחד בינתיים במציאת המכתב כי אני רוצה בהחלט לכבד את חמותי, אך מצד שני איך אני אמור להגיב על כך? אני מאד רוצה להפגש ולפתור ה"בעיה" כביכול באופן מוחלט ולא רק לחתונה ולחג המתקרבים... על איזה כיוון אני הולך?: הגנה על שמי הטוב ועל הפצת חשדות לא מבוססים כלפי עצמה ומשפחתי הקרובה ביותר, או שיתוף פעולה ואמירה כביכול "אוקיי - בואי נסיים את זה...". אני איש של אמת ואינני מסוגל לבוא ולשתף פעולה עם שיגעון שכזה - איך מכניסים לאשה בת 70 (אגב היא נראית צעירה יחסית לגילה, מסתובבת ומטפחת גינה, צועדת לספורט וכו') שכל התיאוריה עליה היא בונה במשך שנים לגביי - היא "אור ופרח" - מקווה שתוכלי/תוכלו לשפוך מעט אור והנחייה כי באמת אין לי עם מי להתייעץ בעניין... תודה על ה"הקשבה".

תודה עירית על תשובתך. בהחלט קו המחשבה שלי הוא בדיוק כזה כפי שציינת - אחד שיודע להאזין ולהקשיב, אך בטח ובטח שלא לקחת שום דבר שלא עשיתי על עצמי. השאלה הנשאלת האם אני יכול או צריך לציין משהו בכיוון המחשבה שאני מנסה להוביל, למרות שאולי לא אצליח להוציא אותה מהסרט בו היא חיה: "טרדותייך הן חד-צדדיות לחלוטין ואת רק מנסה לשכנע את עצמך, ללא שום ביסוס עובדתי, להמשיך ולהטיל בי אשם למרות שאני רוצה רק ביחסי משפחה מצויינים, כבוד הדדי ואהבה...". בנוסף: "אני רוצה שיהיה לך, לבעלך ולנו רק טוב כאן ביחד - הנה מגיעה חתונת בנך ואני רוצה שיהיה מאושר וגם שאתם תהיו מאושרים, ומספיק עם החשדנות הזו בכל הקשור בי ובסביבה - אני רוצה שנחייה זה לצד זה בטוב, נעזור זה לזה - מה שקורה כאן רק גורם להיפך מהרצוי..." האם אפשר ללכת בכיוונים האלו? בכל מקרה - היא ביקשה (כפי שקראת מהציטטה ממכתבה) שלא אספר לאשתי - אשתי הרי יודעת מה קורה והרי סיפרה לי לא מעט במשך הזמן. גם אחותה של אשתי יודעת על הסיפור במקצת - אין אצלנו סודות בעניין זה. אני דוגל לא רק לספר לה, אלא גם לעוד גורמי משפחה (אני יודע שגיסי - בעלה של אחות אשתי, וכן הוריו המיודדים מאד עם חמי וחמותי, לא יודעים כלום מאירוע זה) - השאלה האם הידיעה שלה שהם גם עלולים לדעת תוריד אותה סופית מהפרשה או שתגרום רק להיפך? האם לערב בשיחתי איתה גם את עניין ילדינו - נכדיה, כלומר: "אילו היתה לי כוונה כלשהי לפגוע ביחסים ביננו בצורה כפי שאת מתארת על איבה ועוינות - הייתי כבר מזמן מטיל מגבלות חמורות על הילדים ועל אשתי ומונע מהם לראותך - אך חס וחלילה - מעולם לא מנעתי ורק עודדתי אותם ללכת לבקרך ולשאול בשלומך כשאינך חשה בטוב וסתם לקפוץ אלייך לביקורים (לפחות בזמן שאני נמצא פיזית בבית)". אני חושב שרשמתי מספיק כיוונים - אשמח באם "תאשרי" או "תשללי" כיוון זה או אחר - זה באמת יעזור לי בעניין. בכל מקרה טרם יצרתי עימה קשר בעניין המכתב - אני מתכוון לעשות זאת רק כשהיא תהיה לבדה ולא עם בעלה. אודה לתגובתך.

קישורים ממומנים שלום רב, אנוכי בת 18 כמעט,ואני עושה תמיד השואוות,חשוב לי להיות מבין "ההכי". בתקופה חברתי הטובה (שאני בקשר מעולה איתה ) ואני ועוד מישהי מהצד ,הקשר בין שלושתינו התחזק,אך שמתי לב שלי מפריע כאשר צומת הלב עוברת בעיקר לחברתי, מזכיר פחד נטישה למרות שלא הייתי מגדירה את עצמי בעלת פחד נטישה,כיון שאני מאד עצמית. אני לא אוהבת ההרגשה הזו,וזה אף מזכיר קנאה,ולא מתאים לי להיות בסרט הזה. מה עלי לעשות?איך לשנות את דפוס המחשבה המוטע הזה ? בתודה מראש, מחכה לתשובתך

שבוע מבורך!!! תודה רבה על התשובה המועילה. ודימה לעבודה,לא?! באמת תודה רבה... יהודית

בתנו בת ה-12 אובחנה לאחרונה כבעלת ההפרעה הנ"ל. החלה טיפול תרופתי ופסיכולוגי. לעיתים טוענת כי המחשבות הרעות "כאילו" מדברות אליה - הפסיכולוגית הציגה בפנינו כי זוהי תופעה ידועה וקשה במיוחד עד שהטיפול המשולב יתן אותותיו. האמנם?

שלום, אני בת 27 וכל כמה חודשים אני עוברת התקף חרדה לאחר שפוגעים בי, מטיחים בי עלבונות או שמפעילים עליי לחץ. ההתקף מתבטא בתחושת מחנק, נשימות מואצות בקול רם ובכי. אין לי יכולת כלכלית לפנות לפסיכולוג ולכן אני רוצה דרך האתר לדעת מה לעשות כדי שההתקפים לא יחזרו. תודה ויום טוב, נירית

ערב טוב. מספר זוגות הגרים בקרב ביתי משום מה מבלי שעשיתי להם דבר רע הם משתדלים להתעלם ממני משום מה ואני דווקא תמיד מתייחסת אליהם. אבל כשהנכדים במקרה עומדים לצידי, אז פתאום הם מתקרבים אלי ומכירים אותי אבל כמובן שמתייחסים רק לנכדים, כי הם מאד מושכים,,, זה ברור לי למה.... . האם זה מונע מהם לכבדני, לברך אותי לשלום או לגלות התעניינות כלשהי כלפי? מדוע מתייחסים אלי כאל אויר ולא עשיתי להם כל רע. אני חשבתי לעצמי,שמהיום והלאה במקרה ויזמינו אותי ואת בעלי לאירועים שלהם, פשוט לא אלך, אם בלעי ירצה לכבדם - לא אמצע זאת ממנו. כי לא יתכן שכל הזמן קרירים אלי ופתאום להשתתף באירוע שלהם, זה לא הולך ביחד.... מסכימה איתי? החלטתי : להימנע מתלהשתתף באירועים שלהם כשהוזמן. מה דעתך??? ותודה רבה.

אמי בשנות החמישים לחייה מאז ומתמיד היתה טיפוס נקי. נקי זה אומר לרחוץ ידיים עם סבון כשמגיעים הביתה. וגם כשהיא נוגעת בדלת הבית. או אחרי שהיא שוטפת כלים. או נוגעת בחלון. או בדלת של המרפסת. נקי זה אומר לנגב עם סמרטוט כל דבר שנכנס הביתה (ספר, דיסק). וגם שהיא פוחדת שנמלים יגיעו אם המטבח יהיה טיפה מלוכלכך. (טיפה מלוכלך- למשל אם תיפול חתיכת אורז קטנה על הרצפה חובה לחפש אותה עד שמוצאים). באופן כללי היא טיפוס חרדתי- לא לסוע לא ללכת להזהר שם להזהר פה... (לא בצורה מטורפת אבל בצורה מוגזמת בהחלט). היא גם תמיד נועלת את הדלת שוב ושוב, בודקת שהגז סגור... העניין הוא מעבר להרגלים שלה עם עצמה- היא מנסה לכפות אותם גם עלי (הורי פרודים, אני נמצא בבית בסופי שבוע). לאחרונה נרגעה קצת בעקבות שיחה שעשיתי לה, אבל עדיין העניין מעייף ומקשה מאוד. זה קשה להביא אורחים ככה- כי אסור להם לגעת פה להכנס לשם לדרוך עם נעליים וכו'... זה קשה לבשל כי צריך לדאוג שהמטבח יהיה טיפ טופ אח"כ... ובעיקר קשה לי לחשוב מה גורם לטיפוס רציונלי כמוה לחשוב כאלו שטויות?! עם זאת יש לציין כי היא אשה אינטליגנטית מאוד, מצליחה בעבודה מאוד, ביצירת קשרים חברתיים ובכלל היא אמא נפלאה בהחלט, רק נקייה מדי... כשאני מנסה לדבר איתה על כך אני מבין כי היא רואה בכך עניין נורמלי לגמרי- טוב לה ככה, וזהו זה. עלי לציין כי היא באה ממשפחה נקייה מאוד, וייתכן כי פשוט הפנימה את ההתנהגות הזו קצת עמוק מדי... האם זה המצב ויש לקבלו כפי שהוא, או שייתכן שיש לה בעיה כפייתית כלשהי? (ocd, ocpd?) תודה

הכוונות שלי הן לא לכפות עליה שום דבר, רק לעזור לה במידה והיא סובלת ולהקל את חיי שנינו. עם זאת אני שמח שאת חושבת שהמצב לא חמור כ"כ ושאין יותר מדי מה 'לחפור' בזה. אבל חשוב לי לדעת דבר כלשהו לגבי עצמי- יש לי סגנון מחשבה כפייתי במקצת. בנעוריי (בן 20 כיום) המוקדמים סבלתי ממחשבות כפייתיות של התניה ('אם אעשה ככה יהיה ככה'), שחלפו אחריי כמעט שנה. היו כמה שנים שקטות ולפני שנתיים התחלתי לסבול ממחשבות כפייתיות (בנושא סטייה מסוימת, לא כ"כ רוצה להכנס לזה אבל אני מניח שאת יודעת פחות או יותר מה סגנון המחשבות), שחלפו רק כאשר באופן אקראי קראתי שלאנשים עם ocd יש לפעמים תסמין כזה. כרגע אני בתקופה שקטה. ובכל זאת יש איזה חשש שקשה לי להרפות ממנו- האם יש לי סיכון גבוה יותר מלאחרים לפתח ocd? (ברור לי שאי אפשר אף פעם לחתום לאף אחד, ובכל זאת הדבר מטריד אותי). האם יש מה לעשות כדי למנוע את התופעה?

ביתי בת ה-13 החלה לפתח מחשבות טורדניות בנושא אלוהים ומלאכים. הנושא "תוקע" אותה לא מעט ולעיתים לשעות (אם כי כמעט תמיד רק בבית) .חוששת מעונש על פגיעה באלוהים וכו' (אנו חילונים יש לציין) . על פניו בבית הספר לא מבחינים בדבר. הנושא מקשה עליה את הלבוש, כניסה הביתה ,למיטה ורחצה ופגע גם ביחסיה עם חברותיה . הנ"ל מסרבת בתוקף להגיע לטיפול וטוענת שתוכל לטפל בכך עצמאית ...אך אנו בספק כמובן .שוחחנו איתה ארוכות (הנ"ל פיקחית במיוחד ומתנסחת באופן רהוט ) תוך הבעת יאוש ותוך נסיון לשכנעא אותה להתעלם מהחששות אך ללא הועיל . האם לקחת אותה בכוח לאבחון וטיפול? אודה לחוו"ד

שלום לך עירית .. אני גבר בן 27 יש לי חברה בת 22 כבר 8 חודשים ביחד ואנחנו ממש מסתדרים מבחינת הבנה ראיה לעתיד וכל הקשור לנו ...היא בחורה מאוד חכמה ממש קלילה שאין לה דרישות קשות תמיד מנסה להבין מזה שהעבודה שלי קשה ואנחנו מתראים פעמיים בשבוע פשוט היא בחורה זהב ... רק הבעיה שלי איתה זה שיש משהו אצלי בפנים שתמיד דוחה אותי ממנה מין הרגשה כזאת מוזרה ששולטת רוב הזמן במחשבות שלי ..אין לי את הגעגועים החמים כלפיה ..אין לי את ההרגשה של פרפרים בבטן כשאנחנו מתראים פשוט מוזר... אבל כשהיתה לי אהבה ראשונה זה היה אצלי.. ואיתה אני רוצה שזה יהיה אבל לא הולך ..מה אני עושה בבקשה תנסי לכוון אותה לפתרון על שהוא ...

היי כיצד אוכל להפסיק עם זה?כבר הגעתי למצב שאני מאבד שעות שינה ותאמינו לי שאני מרגיש רע עם זה אבל נהייתי מכור לזה... איך מפסיקים?

אני אישית מחבבת גבר מסויים הגר לידי. כשראיתי אותו הבא מולי- הוא צעד עם ראש מושפל עד שהתקרב אלי, וכשהתקרב אלי אמרתי לו "בוקר טוב" עם חיוך קל, הוא ענה לי "בוקר מצויין" בקול עם חיוך מפה לאוזן , הביט בי לעינים, לפה, לחזה וחלף לדרכו. א. מדוע איך שקלט אותי מולו הוא לא הישיר מבט אלא הלך לכוון שלי עם ראש מורכן, ואחר ענה לי "בוקר מצויין",? . מה בכלליות (מבלי להכיר מקרוב אותנו...) יש לך לומר על תיאורי.? (יש המבינים שפת גוף...). תודה רבה.

שלום. אם חוויתי במשך שנתיים+ מחשבות כפייתיות ופולשניות בנושא כלשהו, אשר גרמו לי לא מעט חרדה, ומשהבנתי שאני איני היחיד בעולם שסובל מהן, ושאלו מחשבות כפייתיות ולא סטייה, (באופן אקראי קראתי על הבעיה) הן פחתו, האם יש סיכוי שישובו, ושזהו דפוס חשיבה כלשהו, או שזוהי בעיה שעברה ואין לייחס לה יותר מדי חשיבות? תודה רבה

שלום לכולם, זהו נושא הפוסט. מוזמנים להיכנס ולחוות דעה. http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ZVIELROFE בברכה, צביאל

אני בגיל 34.5 ומרגיש שהחיים עוברים על פניו לא משמעות ולא תוכן. כאילו אין לי למה לצפות יותר. לא מרגיש תקווה יותר. כול מה שנסיתי לעשות בעבר נכשל כשלון חרוץ ולמעשה כמעט ואין לי משהו להגיד שהשגתי למאת ששרדתי כול כך הרבה זמן. לאחר כתבת הרחמיים העצמיים הלוו. אני חושב שיש לי קרמה מאוד רעה. כאילו איזה כוח דוחף אותי להכשל. למשעה היום אני חושב שהשם שלי שניתן על משהו שמת בחוף לארץ. האדם שמת לא היה קרוב למשפחה בשום אופן. פשוט לא היה לאדם ילדים אז אשתו בקשה מאמא שלי לקרוא לי על שמו. אולי לא פה המקום לכתוב על זה אבל אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל בקטע המיסטי.

אני לא צעירה ולא זקנה , מיזה שנה פוטרתי מעבודתי, ולפתע מצאתי עבודה שרק יכולתי לחלום עליה, התקבלתי לעבודה, מסופקת מעל ומעבר בעבודה ובתנאים שנתנו לי. אינני יודעת אם זה נורמלי, ומתי זה יחלוף?: מאז שהתקבלתי לעבודה, קשה לי להירדם בלילה, מרגישה עייפות עד בחילות, בבוקר הקימה קשה מאחר והתרגלתי תקופה ארוכה להתעורר מאוחר יותר, חוזרת מעבודתי תשושה פיזית ונפשית אך מסופקת עד מאד, ומצד שני אין לי את הכוחות לעשות דבר מה בבית, כאילו הגוף והנפש בוגדים בי. קיבלתי עבודה בטפול בתאומים פגים בני יומם במשרה מלאה. תמיד רציתי בעבודה כזאת ויש לי ניסיון עשיר מאד עם תאומים , ובעבר היה לי משפחתון. מה קורה איתי??? תודה רבה.

זוג בגילאי ה-50 הגרים לידי, לעיתים מדברים איתנו (אולי מתוך נימוס, לא יודעת...), הגבר יותר מדבר עם בעלי, ולי דוקא תמיד נעים לי לדבר איתם, הם אנשים מאד נחמדים כלפי חוץ. אני דבר אחד לא מבינה, מדוע כשנולדים להם נכדים, אני תמיד מתקרבת לגבר אפילו בפורום מלא אנשים המכירם אותנו מקרוב, לוחצת לו יד למזל טוב ושמחה בשמחתו, (אבל לציין שכשהוא פוגש את בעלי הוא כן מאחל לו מזל טוב), וכשלי נולדים נכדים, הוא לא ניגש אלי לאחל לי מזל טוב, ויותר מיזה אני טורחת להרים טלפון לאשתו לאחל גם לה מזל טוב, ומהצד השני של הקו אני מרגישה שהוא שמחה מאד ומרוגשת לשמוע את קולי ואת איחולי... . אך מדוע בעלה לא טורח להתקרב אלי בעיקר כשהוא ליד כל האנשים המכירים אותנו מקרוב, ולא לוחץ את ידי ומברך אותי למזל טוב, מדוע אין את אותו הפידבק כלפי? גם אשתו אינה מחזירה לי טלפון לברכני. אני לא עשיתי להם שום דבר רע , אני מצפה ליחס הדדי מהאנשים. מדוע זה צריך להיות תמיד חד כוון? איני יודעת כבר מה לעשות? א. חשבתי שמהיום והלאה לההתנהג כמותם ולהתעלם מהם לחלוטין. ב. אולי כדאי להזמין את האישה לביתי וללבן מדוע הם מתנהגים אלי כך?, אבל מצד שני זה יראה שאני משפילה את כבודי ומתחננת שהתייחסו אלי, בשעה שבעבר הרחוק ביקשתי והזמנתי אותה אלי והיא כל הזמן התחמקה בתירוצים, שעסוקה מאד, אך לדעתי אם כל כך רוצים יכולים למצוא את העיתוי הנכון ולבוא לכמה דקות. בשורה התחתונה: אם בעלה כשפגש את בעלי ואמר לו מזל טוב זה פותר אותי מלאחל לי כשהוא פוגש אותי בנפרד????. לי פשוט נשבר להיות נחמדה לאנשים שלא יודעים לתת יחס הדדי. מה גורם לאנשים להתנהגך כך אם לא עשיתי להם כל רע ואיך לדעתך לנהוג???? תוד הרבה.

היי השבוע הלכתי לשיחה ראשונה אצל פסיכולוג קליני בגלל מחשבות כפייתיות(ocd)האם אני מסכן את רישיון הנהיגה שלי בגלל שאני הולך לטיפול ומספר לו על ההפרעה הנפשית או שאין קשר כי הרישיון נהיגה שלי חשוב יותר מכל דבר אחר!תודה אשמח אם תסבירי לי על שאלתי תודה.

שלום! אני נפגע נפש, השתחררתי מאשפוז לפני שנה וחצי, לפני שנה נכנסתי למסגרת שיקום ועכשיו אני בתהליכי סיום של בגרות במקצוע ספרות.המטרה של הקורס לברר את היכולת שלי בצורה כללית מאוד כי אמנם אני עדיין בשלבי שיקום התחלתיים ולעבוד עם אנשים בריאים זה,אין מה לעשות זה קשה. בסוף פברואר אני יוצא לקורס מטעם השיקום שנקרא פרויקט אפיק,מטרתו לרכוש מיומנויות למידה ואחרי ב"ה אני ילך לכיוון קורס מקצועי במחשבים,משהו שאני אוהב , אני יכול להגיד שמגיל קטן אני מתעסק עם מחשבים וגם בתחום המחשבים יש המון אפשרויות קידום.רציתי לדעת מה את חושבת, מה אנשים פה חושבים האם זה מתקבל על הדעת, האם זה נשמע טוב. יש לציין שמצאו לי את התרופה די מהר ואני כבר מאוזן כמעט לחלוטין.תמיד יש אפשרות של יותר.

למה סגרו את: "שיקום לנפגעי נפש"

ישנה אישה הגרה בקרבת ביתי, יש לנו כימיה אדירה. ברחוב שאני נפגשות, נהנות לפטפט, אישה נעימה ואני נהנית מאד להיות בחברתה. גם מעבר לקו , כשאני מדברת איתה לעיתים רחוקות בטלפון, היא נותנת צעקה של התלהבות וחיוך כאילו התגעגעה אלי, ושמחה לשמוע את קולי ומשתמשת בשם:"שרהלה", מבטיחה מידי פעם לבוא- והבן אדם לא בא. וזה קרה מספר פעמים שהזמנתי אותה, הבטיחה לבוא - ואינה באה. נכון, שהיא אדם עסוק, אבל שכל כך רוצים, מוצאים את הזמן לבוא ולרצות אותי. איך יתכן כשהיא שומעת את קולי מעבר לקו, מגלה התלהבות יתר, ברחוב , כשפוגשת אותי, קרה לא פעם שאני חוטפת נשיקה פתאומית ממנה, אך אין לי הסבר מדוע אינה מתקרבת יותר, מעולם לא יזמה שיחת טלפון, אלא רק אני, גם אינה באה אלי למרות שמבטיחה. האם יתכן והיא שחקנית? האם יש מקרים כאלה שאנשים "נחמדים מאד" ומצד שני תופסים מרחק? מה זה אומר ואיך אדע אם היא באמת מחבבת אותי ושלא תשלה את עצמי, האם עצם זה שלא מקיימת הבטחתה לבוא, האם עדיף לתפוס מרחק גדול ממנה, האם להראות לה קשיחות? , כי אני אוכזבתי לא פעם ממנה שלא מקיימת הבטחתה ובאה, וכך ברחוב ובטלפון מדברת כאילו חברה הכי טובה. אולי את יכולה להסביר את התופעה הזאת ואיך לנהוג עם אחת כזאת, אולי היא באמת שחקנית גדולה.??? למרות ששנינו לא מכירות אותה לעומק, לפי מה שכתבתי, מה נראה לך? תודה.

שרה שלום, סליחה, אני לא אשת מקצוע אבל רציתי לענות לך מניסיון אישי, כי יש לי ידיד קרוב שמתנהג בדיוק כמו השכנה שלך! הוא איש מקסים, רגיש ואוהב, וכשהוא נמצא איתך הוא איתך ב-100%: הוא מראה לך את החיבה שהוא מרגיש כלפיך עד הסוף. אבל ברגע שהוא מסתובב והולך, הוא לא יוצר קשר ולא מופיע אם קבענו לבלות ביחד. אני לא יודעת למה הוא מתנהג ככה, זה בהחלט קצת מוזר, ואני לא יודעת אם זה נובע מחוסר ביטחון עצמי או אולי מקושי עם מחויבות, או מעשרות דברים שקורים בחיים שלו ואין לי עליהם מושג. אבל זה הקושי שלו עם עצמו, לא שלי, לכן עם השנים למדתי פשוט לאהוב את מה שכן יש בינינו, ולא להיפגע ממנו. זה קשה קצת, כי זה אומר שמבחינה מסוימת גם אין קירבה גדולה בינינו - לא גדולה כמו שהייתי רוצה, כי כשהוא נוכח הוא באמת אדם מקסים. אבל, למדתי להנות מחברתו כשהוא כן מופיע, ולהשאיר את זה כך. זה כנראה כל מה שהוא רוצה לתת לקשר בינינו, לכן אני מכבדת את זה. אני מקווה שההתנסות האישית שלי תעזור לך, אולי במעט.

תחילה, תודה על תגובתך. קשה לי אישית לקבל זאת, כי זה נותן לי להבין עד כמה אנשים צבועים. כי אם אדם מחבב מישהו או מישהי, לא אמור לחבב אותו רק שפוגש אותו ברחוב, הוא אמור להרים אליו טלפון, לבקר בביתו, יוצרים איכשהו קשר. אם יש להם ארועים, אני אפילו טורחת להרים אליהם טלפון הביתה ולברכם, אבל כשזה קורה ההיפך (אם אצלי האירוע) אני לא מקבלת יחס דומה. רק אם יפגשו אותי פנים אל פנים, אז מתוך נימוס יראו עד כמה הם שמחים לראותי או שמחים בשמחתי, יש פה סתירה. לי נראה שכל העולם במה. ואנשים רק דואגים לעצמם וסתם אינטרסנטים.

כשהייתי בן 17 ואכלתי את אחת האכזבות בחיים... בא הרופא ואמר למה את עצוב כול החחים לפניך. כצבא החליט לא לגייס וכתוצאה מכלך נלקח הרשיון הנהיגה - בא הפקיד הקטן למה אתה עצצוב כול החיים לפניך. כשהייתי בגיך העשרים המקודמות והתחושה שלא מוצאים את מקומי בחיים ורודפים אחר אשליה מסוכנת.... בא השוטר , פקיד משרד ועוד אנשים מהסביבה - למה אתה עצוב - כול החיים לפניך... עברו עוד כמה שנים ועדין אותה תחושה ועכשיו השקיעה באה לפני שהשמש זרחה - אני כבר לא צעיר אבל עדין יש כאלה שאומרים - כול החיים לפניך. מצטער שלא חשתי שהחיים לפני אלה הרגשתי שאני לקראת הסוף. אבל לא היה אומץ וחוסר התועל בקיום ממשיך. איך מקבלים אומץ לעשות את המעשה הנדרש ולסיים הכול בכבוד כמו בסמראי יפני... זאת לא אדע מה שנאר זה לחיות חיים ללא תועלת לעצמי ולאחרים. ואולי יש לשקול המתת חסד של הבלתי תורמים לעצמם והסביבה המדינה והעם.

שהחלש מת וחזק שורד ומי שחלש סובל עם לא עוזרים לא למות. ומסכנה מהחיים שלי זה כך. אצל חיות זה שקוף אצל בני אדם זה קצת יותר מסובך. אבל רואים זאת. יש אנשים שמתים בחוץ מקור ויש אנשים שחיים כמו קיסרים והפתעה תמיד חיה כך האנשות. ועם חושב שהתקדמנו ואנחו כבר לא חיות - זאת אשליה שנובאת מיומרה מהפסוק שמותר האדם מהבהמה. חוקי הטבע עובדים גם על בני אדם.

הולך לפגוע בנכים ככל ונפגעי נפש בפרט. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3494865,00.html לי לא משנה מה אומר שאול "פון" מופז אבל התגובה של כותבי התגוובות נותן הרגשה שאני חי בגרמניה של שנות השלושים. אבי עכשיו שוקל ברצינות להתנצר - אני חש שמרגישים שרוצים להוציא אותי מהעם היהודי בגלל שאני דפוק.(השלב הבא איתנזיה) אז מה נשאר לי זה לשנוא בחזרה. אולי גם לאמץ חשיבה אנטישמית? לא יודע מה לעשות?

זאת סנקציה אזרחית מתוך שרירות לב או מלכוד 22. ושוב מה זה בדיוק משתמט. יש ניפקד ויש עריק. אין משתמט לפי החוק. אז יש חרדים - שלהם יש כוח פוליטי די חזק.(אז הם לא מקבלים סנקציות אזרחיות) לגבי הציבור האחר שלא מוגייס - אני יכול להגיד שבצדק... לא מוסיף עוד כי אולי יהיו אנשים שיפגעו. ויש את האר שאני נמנה אליהם בגלל סיבות אישיות. אני מוכר על ידי השלטון כנכה נפש - הרבה מתיחחסים אלי כרמאי ונוכל. ולמה אני חושב משרד האוצר עומד מאחורי זה. מטרתו זה לחסוך כסף על חשבון מגוון ציבורים במדינה. וכדי להצליח יש ליצור תעומלה ודעת קהל. אני לא יודע כמה נפגעי נפש יש במדינה שמקבלים קצבה. אבל האוצר עושה חישובים כמה כסף יחסכו עם למשל קצבת נכה שזה 2000 שקל כפול 12 כפול כול נפגעי הנפש אם אלה יעלמו מכול מיני סיבות. 2000*12*X=Y Y מציין את מספר מקבלי הקצבה. את יודעת צריך לקלוט את הלך הרוח ואפילו את מנהלת הפורום טיפה נגועה בדעות קדמות(המושג משתמט) ואם יש מחדלים במערך הנפשי של צה"ל אז קודם כול צריך לבדוק את עובדיו ומנהליו. אם הם שחררו אנשים בגלל מחדל או בכוונת תחילה.(המחשבה הזאת עלתה לי לאחר שאיזה קב"ן ניסה ליצור קשר אם אירן - אדם מושחט ביותר.) וכן גם במערך האזרחי יש ריקבון ושחיטות - אז לפני שפונים לאנשים שוחחרו מצה"ל שיבדקו את אלה ששחחרו. יש לזכור שדת קהל שלילית יוצרת מעשיים עוד יותר שליליים כלפי אוכלסיית היעד. כולם יודעם איך השואה ומלחמת העולם 2 נגמרה. אבל החוכמה זה לדעת מתי זה מתחיל. והרגשתי שזה מתחיל עכשיו כלפי אוכלסיית היעד.(הבלתי ראויים לחיים - לפי טרמנולגיה מסויימת או לפי טרמנולגיה הישראלית פרזיט וטפיל!) אז בהחלט יש להרבה אנשים לדאוג - אולי להתנצר יעזור לצמצם את הרדיפה ששעוד מעט אני אחוש. ואם בכול זאת ירדפו אותי אז אני יכול לקבל הגנה של דת חזקה ביותר. אני מתיל לחוש שזרקו אותי מהצבא לאחר מכן זרקו אותי מהאזרחות ועכשיו יש תעמולה כדי לזרוק אותי החוצה - אולי גם מהחיים.

עירית שלום, אני סטודנטית שנה ראשונה למקצוע ממדעי החברה, בת 21. אני מאובחנת כלקויות למידה וזכאית לתוספת זמן בבחינות. הקושי שאני מרגישה בלימודים כיום אינו שונה מבעבר- שעות רבות ללימודים והכנת ש.ב שחורגים פי כמה (אולי פי 2) מאצל בנאדם שתחושת הזמן שחולף מדכאת אותו פחות. קשה לי, אפילו מאוד, וזה מצריך ממני להמשיך ללמוד עד שעות מאוחרות. אני משולבת במלגות חונכות של פרח ואחת נוספת בסגנון והדבר מעיק עליי עוד יותר. החלטתי להיות מעורבת בעשייה כזו בגלל הכסף שאני זקוקה לו- למחייה (ההורים שלי למזלי משלמים לי על הלימודים, אבל לא מעבר), וגם בגלל הידיעה ששנה זו נחשבת קלה ופחות לחוצה מאחרות, ויש לי החשש שלא אספיק להתרגל ללחץ העתיד אם לא "אעמיס" על עצמי. כתוצאה מכל המצב הזה אני ישנה מאוחר מאוד, ומתפקדת באופן מלא כמעט, אבל בקושי רב. אני תוהה אם המחסור בשינה גורם לי להיות עצבנית וחסרת שקט הרבה יותר מהרגיל. אני מרגישה את העומס ואת הלחץ ממש באופן פיזי על איזור הלב. הכי כואב שלאחרים קל יותר, אולי יש מצבים שלא, ונכון שיש מצבים קשים יותר אבל ביודעי שיכולת התפיסה והלמידה אצל אחרים מהירה בהרבה אני נכנסת מעט לדיכאון, במיוחד לאור העובדה שאני צריכה להספיק ולהספיק כל פעם מטלות חדשות ולא רואה הרבה מעבר ללימודים (כמעט כלום). מאז הלימודים עליתי במשקל בכמה ק"ג, נסיונות להרזות הם דבר קשה בפני עצמו. בתור בחורה שמודעת לנושא התזונה הנכונה אני מוצאת את עצמי מועדת פעמים רבות, כל נפילה שכזו גורמת לי להבין שהמשמעת העצמי שלי נחלשת וזה דבר שקשה לי מאוד לקבל. המשמעת העצמית שלי מאז ומעולם היא היחידה שהחזיקה אותי בחיים האלה. מעבר לכך, אני מגיעה לבית רעבה ותמיד מצפה לארוחה ביתית, אבל הרבה פעמים אין כזו. אני שומעת מחברות על התפקוד בבית שלהן- על ארוחות מסודרות, על אחים שאוהבים ועוזרים ועל הרמוניה כללית בין ההורים לבין האחים, ורואה שאצלי בבית דברים מתפוררים. תמיד ראיתי את הבית כדבר יציב והחשוב ביותר, אבל מאז שההורים שלי יצאו לפנסיה, אני שומעת הרבה ריבים ביניהם, קנאה מצד אבי על יציאות מהבית של אמי, מצד שני אני מבינה את הרצון שלו להיות איתה ביחד. מעבר לכך בזמן האחרון נוספו בעיות עם האחים שלי, ואם לדבר על חלוקת תפקידים הדדית בבית אז האחים שלי כמעט שלא מזיזים אצבע. לי אישית אין זמן לעזור בגלל הלימודים אבל כל זמן שאני מוצאת אני מפנה לזה (אך לא זוכה להערכה מעשית). חוסר היציבות הזו גורמת לי לאכול מכל הבא ליד עד שהבטן שלי מתמלאת כ"כ שבא לי להוציא הכל. אני מרגישה רע, מרגישה שאין מי שאכפת לו ממני באמת, כל נסיונותיי לבקש מההורים שלי שיכינו ארוחות מסודרות לא ממש צולחות, נסיונותיי להבהיר להם שזה דבר שיעזור לי מאוד, לא עוזרות. ובנוסף לכל זה יש לי אחות גדולה שתמיד מסיטה את הקטנה נגדי כשהיא מגיעה עוד לפני שאמרתי לה שלום, והדבר כבר נעשה באופן אובססיבי מס' חודשים. אני מצידי הבלגתי כל פעם,ועניתי אותה תשובה כל פעם מחדש, תשובה שנאמרה ברוגע, ולאחריה תמיד יצאתי מהחדר ופרשתי בתמיהה מדוע כל פעם היא אומרת עליי את הדברים הרעים האלה כשהיא מגיעה וגורמת לאחותי להתנהג אליי בצורה דומה. סופ"ש האחרון מצאתי את עצמי מתפרצת, התפרצות שתוך כדי הצרחות שהשמעתי, הרגשתי פחד מעצמי, פחד מחוסר שליטה ופחד מאם דבר כזה עלול לחזור. אני יודעת שאני רגישה, ונראה לי שכל המצב מסביב כרגע הופך אותי לרגישה עוד יותר, אני מפחדת על הבריאות הנפשית שלי. מעבר לכך, אני לומדת מקצוע שמטרתו טיפול בנפש וחוששת באשר ליכולת התמודדותי עם עבודה כזו. כרגע זה פחות מעסיק אותי, כי הלימודים תיאורטיים והכשרה מעשית היא דבר זמני ולא שגרתי שקשה לבחון בו יכולת זו. מה שכואב לי שתחושת הביטחון שלי בקשר ליכולת ההתמודדות עם מקצוע כזה פחתה בעקבות המשברים שפרסתי בפניך כרגע. אני מתנצלת על המכתב הארוך מאוד, אבל מקווה מאוד שיש לך את היכולת לתת את התשובה המספקת והמקצועית. בתקווה לצמוח, ולחזור לבנאדם הבטוח והשמח יותר, אני

עירית תודה רבה, אני מניחה שאני אקנה את הספר. מקווה מאוד שיעזור לי לראות את הדברים אחרת ולעזור לעצמי. התשובה שלך בהחלט מעודדת ומחזירה לי את הביטחון באשר למקצוע. אני מקווה שאעבור את התהליך של שינוי חשיבה ולאופטימיות שאני מניחה שצריכה להיות לי. ערב נעים! אני- והפעם עם חיוך : )

אמי טוענת שעשרות שנים סובלת מחסך, ונורא חשוב לה שכולם יעריכו אותה, יחמיאו לה ויפרגנו לה ולא מסתפקת בפרגון של אבי. כי תמיד באירועים אבי זה שגונב את ההצגה וממנה מתעלמים. לאחרונה עשתה מעשתה נועז, התחילה באופן פתאומי לצייר, הקימה תערוכה בבית, ויש לה הצלחה רבה, התחילה לקבל מחמאות, פידבק, וזה הרים לה את הבטחון והאגו. והיא אומרת אני אצייר עד שאפול מהרגליים. היא משקיעה 15 שעות ביממה רצופות, בקושי ישנה בלילות, בקושי רב אוכלת, בשביל להפסיק כמה שיותר לצייר, כי ככל שמחמיאים לה כך זה גורם לה להגדיל את כמות הציורים. אני מרגישה שהיא נטרפת, היא מגזימה לדעתי. בקושי ישנה ובקושי רב מכניסה משהו לפה. היא נמצאת באיי. האם לעזוב אותה ולעיר לה זה לא עוזר. האם נטרפה דעתה, בגלל חסך של שנים רבות ולהיות בולטת ומוערכת בחברה עובדים כל כך קשה על חשבון הבריאות רק בשביל לזכות לתצומי???. תודה.

אני בת 20 חיילת. שנתיים טיפול פסיכולוגי, לא עוזר! אני בקבוצת תמיכה (ביעוץ הפסיכלוגית) לא עוזר! כל סופ"ש בבית בדכאון, אני לא רוצה לצאת לא רוצה לפגוש אנשים, אני יודעת למה הפסיכולוגית הסבירה, פחד, פחד מציפיות, פחד מביקורות. הבנתי! ד"א היא אומרת לי שזאת לא חרדה חברתית! יופי הבנתי את הבעיות אני מודעת אבל מה זה עוזר! זה לא עוזר! פחד מלהראות את הנשיות שלי, וכשאני מראה, זה יוצא פתטי. אנשים תופסים אותי כמשהו שאני ממש לא, כי אני דואגת לזה, כל היום אני במסכות. בקבוצה הזאת אומרים שאחת הבעיות העקיריות שלי, היא שאני אינטלגנטית מידי ושאני כ"כ מודעת לעצמי שאני מבקרת את עצמי יותר מידיי וזה מה שעוצר בי. ממש אינטלגנטית אני הורסת לעצמי במו ידיי את חיי. לא יוצאת. ואנשים כן רוצים ליצור איתי קשרים ואני בחורה מאוד יפה ומושכת ומתחילים איתי כל יום, ואני לא רוצה שום קשר! אני מפחדת. לא יודעת ממה אני פשוט בכלא של עצמי! רציתי לפנות לפסיכאטר לקבל תרופות אבל הפסיכולוגית אומרת שאני לא צריכה. גם בא התחלתי לחשוד, שהיא מסיימת כמה דק' לפני את הטיפול, שהיא לא רוצה שאלך לפסיכיאטר כי ככה אני לא אבוא אליה. כל טיפול אני מרגישה בזבוז כאילו דברנו כבר על הדברים. שנתיים. לא עוזר. הייתי בכמה לפניה, אצלה נתקעתי, היא הכי מקצועית. מה יש לי? מישהו מוכן להגיד לי. כי אני כבר שנתיים אפילו שלוש בטיפול הזה ועדיין לא הבנתי איך אני יכולה לעזור לעצמי. אני יודעת, הגעתי לתובנות, הסבירו לי.. אבל אני פשוט נכה נפשית. אבל עם אנשים במחשב אני מפחדת לשמור על קשר. אני מאוד חכמה אני מודעת לזה, אבל בחברה לא רואים קמצוץ מזה. רואים. משהו אחר! שונה לגמרי. מה לעשות?! אני כ"כ שונאת את עצמי, למה אני לא כמו כולם?

שלום לך, אני קצת יותר מבוגרת ממך אבל כשהייתי בצבא, הרגשתי בדיוק (!) כמוך, או עד כמה שאפשר להרגיש כמו אדם אחר. הלכתי לטיפול פסיכולוגי שלא עזר במשך זמן רב, ובסופו של דבר, אחרי הצבא מצאתי מטפלת שמאוד עזרה ושינתה הכל. היא טיפלה בשיטה אחרת מהשיטה המקובלת על רוב המטפלים בארץ, בשיטה הקוגניטיבית. היא עזרה לי מאוד "לצאת מתוך הראש של עצמי". יצאתי מכל פגישה איתה בהרגשה קלה של הלם, כאילו משהו השתנה ואני צריכה להבין לאט-לאט מה קרה שם בשעה של הטיפול. אני לא יודעת אם זה יעזור לכל אחד, זה מן הסתם אינדיבידואלי, אבל במקומך הייתי מנסה טיפול קוגניטיבי. הוא מצויין. אני מאחלת לך כל טוב!

גבר הגר בשכונה בו אני גרה נהנה מאד לפלרטט איתי, ואכחיש אם אכתוב שזה לא עושה לי את זה, אך אנו יודעת את הגבולות, והעובדות מדברות בשטח.... . לפני מספר ימים פגשתי אותו ואת אשתו ואיכשהו יצא שפרגנתי לה שלא פלא שהיא היתה בחירת ליבו של בעלה, ופרגנתי לו שיש לו אישה מקסימה (ואמרתי זאת באמת עם כל הלב כי באמת היא כזאת נהדרת.. ), הם היו מאד מבסוטים מתגובתי, חייכו מפה לאוזן. שאלתי: האם עצם תגובתי יכולה לעורר אותו יותר ולגרום לו לעלות מדרגה ביחסיו כלפי? מה זה יכול לעשות לו בתור גבר שהחמאתי לו על אשתו, האם בעקיפין זה "יתרום" לי ביחסים?

האם זה הכרחי להעביר תיק של פאציינט אחרי ועדת שיקום במקרה של שינוי מגורים ?

שלום, אני לא בטוחה שזה הפורום המתאים. לאחרונה התחלתי ללמד נוער עבריין שנמצא בחלופת מעצר. אני בקושי מצליחה ללמד בגלל בעיות המשמעת שלהם ואני גם לא מצליחה להתחבר אליהם. מה עלי לעשות כדי לפתור את הבעיה? יש לציין שאני לוקחת את זה אישית. המון תודה ויום טוב, נירית

אני בן 23 ובזמן האחרון נכנסה בי מחשבה מסוימת בנושא של מין וכל בחורה שאני רואה אני חושב על הדבר הזה זה לא פעם ראשונה שזה קורה מה האיבחון של הדבר והאם צריך טיפול זה נמשך כל היום יש לצין שאני נמצא בבית כבר שנתים סובל מדכאון תודה מראש שי תודה

היי אני מחפשת חומר מדעי על קלפטומניה. רציתי לדעת היכן ניתןלמצוא חומר עדכני

בן 45 מצב בריאתי תקין.מזה שנתיים ניסיתי את כל תרופות הs.s.s.r שחלקן עזרו לי להתגבר על החרדה החברתית. הבעיה שהתפקוד המיני שלי נפגע מאוד-אז הפסקתי. היום אני מתמודד עם החרדות עם תרופות הרגעה קלות בשעת הצורך.ה-בעייה שאני עסוק במחשבות מעשים וכו'-מין 3 שעות ביום. העבודה נפגעת , חיי המשפחה נפגעים. תודה על עזרתך שלמה

כשאני נמצאת עם בעלי ליד חברים, הוא תמיד זוכה להקשבה ויודע להלהיב את הסובבים אותי. זה גורם לי לתסכול לא מעט כי אנשים מתעלמים ממני והוא תמיד זה שגונב את ההצגה. הדבר היחיד שאני זוכה להתייחסות מהסובבים אותנו, זה מחמאות שאני יפה, מתלבשת יפה ומעוצב, אני טיפוס ביישני ולא המונית מאז ומתמיד. החלטתי כמה שפחות לבלות עם בעלי בפורום מלא אנשים כדי לא להרגיש הזנב שלו, הוא מדבר עם כולם וכולם מדברים רק איתו למרות שניסיתי לא פעם להתערב, אבל שוב ממשיכים רק להתייחס לבעלי, החלטתי למעט בבילויים במחיצתו, ואם ישאלו אותי מה קרה? חשבתי לומר לאנשים במידה וישאלו: "שאני לא בובה בחלון ראווה"- מה דעתך על תגובתו ובכלל... תודה .

רציתי לדבר על משהו שלא מרפה ממני! נכון להיום, המשקל שלי די יציב (קילו יותר או קילו פחות), האנשים בסביבתי הקרובה לא מחשיבים אותי שמנה וגם לא למלאה למעשה.... אני כבר "ילדה גדולה" מה שנקרא... עשרים פלוס (כן, לכיוון השלושים) ואני כנראה היחידה שלא השלימה עם הגוף שלה! מהבחורות שמתחרפנות מהעובדה שבחנות בגדים אחת מידת המכנסיים היא 38 ובשניה את פתאום 42! זהו... עם כל הבגרות הנפשית והמודעות העצמית שלי, אני לא מסוגלת לעשות שלום עם הגוף שלי! גם הפעילות הגופנית שאני מקפידה עליה - מנחמת אותי במעט (אחר כך אני חוזרת לחשוב על הירכיים העגלגלות והמקפצות שלי). יש לי מטפלת מעולה, אבל כבר מזמן הבנתי שזה חייב לבוא ממני (וזה מסרב לבוא) יש לך איזו עצה?

עירית שלום רב לאחרונה שמתי לב שנעלם לי כסף מהארנק. לא ידעתי למי בדיקו לקשר את הגניבה. השבוע גיליתי שחברתי, שמגיעה לכאן לפחות פעם בשבוע, גונבת לי כסף מהארנק. לפני שהגיע הכנסתי כסף לארנק, מיד אחרי שהלכה, בדקתי והכסף נעלם. מדובר בכ - 200 ש"ח. כפי שכבר ציינתי זו לא הפעם הראשונה. חייבת להודות שהייתי בהלם, אנחנו מכירות כבר מספר שנים. האם מדובר בקלפטומניה? האם קלפטומני דונבים כסף? או בעיקר חפצים בהם לא משתמשים אח"כ? איך להתמודד עם המצב? להתעמת איתה? אני גם צריכה הכסף בחזרה. אודה לתשובה בהקדם עדי

יש לי קרובת משפחה שנוטלת ליתיום, היא סובלת מהפרעה נפשית כזאת או אחרת. רציתי לדעת 1. האם ליתיום מטפל אך ורק במניה דיפרסיה? 2. לאור העובדה שאני יודע שהיא בוחרת להתכחש למחלה ולא עושה בדיקות תקופתיות מה אני יכול לעשות כדי לעזור לה? (היא יודעת שאני יודע על המחלה והיחסים שלנו די קרובים. לפי דעתי היא מפחדת שאנשים יגלו שכך המצב) 3. רציתי לדעת מה הסיכויים שהילדים של אותה אישה יפתחו אף הם הפרעות נפשיות והאם הסיכויים יכולים להיות מושפעים מ-שימוש באלכוהול\סמים או חומרים פסיכואקטיביים אחרים? המון תודה על כל עזרה ומקווה שהפורום הזה הוא הנכון לשאול בו את השאלות הללו. ערב טוב.

היי אני בן 25 אחרי שימוש די אינטנסיבי בסמים קלים וקצת קשים , עישנתי מריחואנה וחשיש בלי הפסקה כל יום במשך 4 שנים ופה ושם במסיבות וכאלה היו אקסטזי לסד קוק וזהו נראה לי . בכל אופן ברוך השם הפסקתי עם הכל לפני שנה בערך ואני מאוד מאוד מרוצה מהעניין והשליטה שבה לחיים . הבעיה היא שעכשיו (כנראה גם אז אבל לא היה אכפת)המוח מרגיש ריק מתמיד , התקשורת עם אנשים מאוד קשה(על כל משפט צריך לחשוב כדי להוציא) , דברים מן הילדות וגיל ההתבגרות נעלמו בקיצור אין זיכרון טוב ואין תקשורת טובה , רציתי לדעת אם אפשר לעשות עם זה משהו או שהזמן יעשה את שלו תודה צחי

אני אומר להם בפירוש שאני עובר תקופה קשה, פיזית ונפשית, והם מתייחסים לזה כהצגה. מה אני אמור לעשות כדי לעורר את תשומת ליבם? לפגוע במישהו? לפגוע בעצמי? לעזוב יום אחד ולא לחזור ?