הצתה מאוחרת (כיאה לADD מצוי)

הכתבה רגשה אותי כל כך שאני מרגישה צורך להתכתב עם הכותבת אותה ולא להשאיר אותה בגדר נעלם בין דפי האינטרנט - האם הכותבת קוראת תגובות ומגיבה להן?

אני מגיבה במקום היחיד שמצאתי, אין לי מושג למה כוונתך בקישור. אני שמחה שיש אינטרנט (איפה שלפני 10 שנים - בזמן שילדי נולדו לא היה) עדיין הפיגור שלי (כמבוגרת בת 51) מדהים, לא פלא שהמערכת כל כך מפגרת - המורים לא יודעים מה שהצעירים יודעים (יש לי תאומים בני 10), אשמח לתת את הפרספקטיבה שלי על הנושא (כאחת שניסתה בזמנו (לא מזמן, רק 15 שנה, לשנות את פני החינוך וניכשלה בגדול) והיום מה שנעשה אז לא נרשם ואני חוששת שגם מה שמנסים הצעירים של היום לעשות ימחק מתוך פיגור (אף שיש מספר מורות לילדי שהן מחוברות יותר) אשמח להשתתף בצורה כלשהי בקידום הנושא הזה. הורי לי מה לעשות כדי שאוכל להפוך את השיחה בינינו לשוטפת.

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Article/xID/4022/xCT/108 מצטערת, חשבתי שאם אני מגיבה לגבי המאמר זה מתקבל באופן ישיר למאמר שהגבתי. מצטערת אם הבנתי לא נכון. תודה על ההערה.

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Article/xID/4022/xCT/108

שושי ושאר חברי הפורום, בוקר טוב, שושי, תודה רבה על המאמץ ותשומת הלב. הכתבה המצורפת אכן מרגשת. מעבר לריגוש היא בהחלט גם מרגיזה. יש בה שיקוף מהימן של מצב ילדינו במערכת החינוך, כאשר למעשה מי שאינו עונה על ההגדרה ממוצע מוצא עצמו בחוץ. זאת ועוד - על הורי הילדים מופעל לחץ כה רב עד כי לעיתים קרובות הם נכנעים לתכתיבי המערכת מפחד כי לא יהיה להם מקום בה בתנאים המגיעים להם בזכות ולא בחסד. בסופו של המאמר מצוייה קריאה להורים, אותה אהבתי במיוחד, ואני בהחלט מזמינה את כל באי הפורום לעריכת דיון בנושא. שושי, אני מניחה כי כותבת הכתבה תסור לפורום, מכיוון שהיא עצמה הזמינה קיום דיון כאן. אשמח מאוד אם תכתבי את דעותייך והרגשתך בנוגע לנאמר בכתבה, וכמובן, גם בכל תחום אחר. בברכה אלמוג

המון תודות על התגובה. כאישה בוגרת (51) שמגיל מאוד צעיר חוויתי את העוול הזה באופן ישיר, וכאחת שב7 שנים האחרונות עקב ניסיוני המר והיותי אמא לילד בן 10 שאובחן כ-ADD חקרתי על עצמי ועל ילדי את התופעה - מאוד הזדהיתי עם הכותבת וכן יש מקום לעשות רבות לשינוי הגישה הכוללת בתחום הזה. אני באופן אישי עושה זאת עם ילדי (שם יש לי מנדט ואני עושה את זה לגמרי) ואני חושבת שחשוב להפוך את העשיה הזו למשהו ONGOING וממוסד כי יש הרבה (אבל המון) דברים לעשות כדי לשנות את הגישה (אף שמניסיוני העכשיווי עם בני אני קולטת שחל שינוי פיצי) עדיין יש הרבה מה לעשות כדי להפוך את זה לשגרה מקובלת. אני אשמח מאוד אם יהיו אנשים שיהיו מוכנים להרים את הכפפה ולעשות את הכל כדי שהשינוי יהפך לנורמה. תודה על ההקשבה שושי