מיואשת

שלום, אני בת 30 ולפני כשנתים התחלתי טיפול בהפרעת אכילה כפייתית . בכל התקופה היו תקופות מעטות שלא היו לי בולמוסים לאחרונה התחלתי ממש להתיאש מזה שאני לא יוצאת מזה . את תחושות אלו שיתפתי את המטפלת שלי והיא טענה שכבר אינה יכולה לעזור לי . יצאתי מהפגישה הזו במצב יותר גרוע משנכנסתי . היום שבועיים אחרי אני ממש על הפנים בדיכאון ואוכלת המון. אני מיואשת ולא יודעת מה לעשות... אני מאוכזבת מעצמי ומהמטפלת שאפילו לא הרימה טלפון לברר לשלומי הרי בשיחה ראתה שאני ממש על הפנים.אין לי כוחות היום לכלום ובטח לא לטיפול אחר גם מבחינה שאין לי יכולת לסמוך על בן אדם שבשעת משבר אמיתי ינטוש ולא יסתכל שניה לאחור וגם בגלל חוסר תקציב איך יוצאים מזה????

טל יקרה, אני מבינה מאוד את אכזבתך מהטיפול בכלל ומהמטפלת בפרט. עומדות בפניך כרגע שתי אפשרויות: האחת לשקוע ולהניח להפרעת האכילה לשלוט בך והשנייה להילחם. כדי להילחם נדרש טיפול, ליווי של אנשי מקצוע. לא קל לעשות זאת לבד ולעיתים אפילו כמעט בלתי אפשרי. לגיטימי לעזוב את הטיפול הנוכחי אם איבדת את אמונך בו. עם זאת אין בכשלון של טיפול אחד לפגום באמינותם של טיפולים ומטפלים אחרים. עליך למצוא משהו שיתאים לך. מסגרת שתספק אוזן קשבת, תמיכה, והבנה. מסגרת שתיתן לך כלים אמיתיים כדי להתמודד עם המצוקה בה את נמצאת. המצב לא פשוט. אל תשארי שם לבד. ניסית טיפול קבוצתי? לעיתים כוח הקבוצה ושותפות הגורל מספקים המון אנרגיות, מוטיבציה... היכולת לעזור ולהיעזר... כתבת את ההודעה לפני מספר ימים. אני מקווה שמאז את מרגישה טוב יותר...

טל יקרה, אל תתייאשי לכל אחד יש תקופות טובות יותר וטובות פחות אל תתני לייאש להשתלט עליך וגם זה שהתאכזבת ממטפלת אחת זה לא אומר שכולם כאלה , לא כולם זהים ובאמת באמת שיש מטפלים נהדרים. כדי לצאת מזה באמת באמת את חייבת טיפול צמוד ואינטנסיבי, טיפול שבסופו תצאי מזה אחת ולתמיד. אל תרימי ידיים מנסיון שלי גם שהמנהרה נראית ארוכה בלי סוף יש בסוף קצה אור ופתח יציאה אז אל תתייאשי, אני יודעת שזה לא קל ובדיבור זה קל יותר אך למען עצמך את חייבת לעשות את המאמץ ולאזור כוחות נפש אחרונים כדי באמת לצאת מזה.