רגרסיה?

שלום, לפני שנה וחודש סיימתי טיפול מעמיק של שנתיים וחצי, במסגרתו טופלתי בין השאר גם בהפרעות אכילה: אנוקסיה ובולימיה (האנורקסיה החלה בגיל 16 והבולימיה בגיל 24, היום אני בת 26). במהלך הטיפול חזרתי בתשובה, והטיפול הסתיים חודש לפני חתונתי, בהסכמת המטפלת שלי, הרגשתי שאני חוכנה לפתוח דף חדש. סיפרתי לבעלי על המחלה, אבל אנחנו לא מדברים על זה הרבה, כי הוא לא רוצה שמשפחתו תדע כי אחרת לדבריו הם לא היו מסכימים שיתחתן איתי. לא סיפרתי לו גם שלקחתי תרופות לטיפול בדכאון ושהייתי מגיעה פעם בשבוע לאשפוז יום במחלקה הפסיכיאטרית, במרכז להפרעות אכילה. במצב הכי גרוע היה לי BMI 17. כיום אני שוקלת תקין ואוכלת תקין ככל האפשר. (BMI 21) אנחנו נשואים כבר שנה ומתכננים להביא ילד. אבל בחודש האחרון כל המחשבות האובסיסביות של אנורקסיה חזרו אליי. יש לי מצב רוח רע כי אני כל הזמן נלחמת בשדים הללו, ואני לא יכולה לספר לאף אחד, ההורים שלי מאוד יילחצו ויתחילו לעקוב אחרי הרגלי האכילה שלי, מה שיגרום לי להרגיש עוד יותר רע. ובעלי מאוד יכעס אליי, הוא התחתן איתי כי הבטחתי שאני לא אחזור להיות חולה, הוא לא יבין אותי וזאת גם עילה להתגרש, כי זה נחשב למחלת נפש. אני חושבת שחלק מהסיבה שיש לי את המחשבות זה בגלל שאני מאוד מפחדת להיות בהריון, להשמין מבלי לשלוט על זה, אמנם אני אוכלת היום תקין, אבל אני מרגישה שמנה, ואני עדיין רוצה להקיא אחרי כל ארוחה, אבל אני עוצרת את עצמי כי אני יודעת שזה אסור. ניסיתי לדבר עם בעלי ולהגיד לו שאני לא רוצה להיכנס כרגע להיריון ושאני מפחדת מלהיות שמנה, הוא מנסה להבין אבל אני לא מרגישה שהוא יודע לתת לי את התמיכה שאני צריכה. אני כן רוצה ילד, את האבה המדהימה הזו, אבל אני מאוד מפחדת שאני אחלה בהיריון ואגרום נזק לעובר שלי, ואת זה אני לא רוצה. אני כל הזמן שואלת את בעלי האם הוא יאהב אותי גם אם אני אהיה שמנה- הוא אומר שכן. אבל אני לא אוהב את עצמי, ואני יודעת את זה.. אני גם יודעת שאני צריכה לחזור לטיפול, אבל אני לא יכולה. גם מבחינה כלכלית, וגם מכיוון שאני לא אוכל להסביר זאת לבעלי. וגם איך אני אביט למטפלת שלי ואגיד לה שאני אל מסתדרת טוב, אני פרפקציוניסטית- אני מתביישת שהיא תתאכזב ממני. ממש רע לי כרגע, ואני ממש אבודה.. אשמח לעצה מעשית..

איזה צירוף מקרים גם אני חזרתי לשורשים שלי עם הפרעת האכילה שנעלמה לחלוטין ברגע שחזרתי בתשובה והתחתנתי.. אבל הדבר האחרון שאת צריכה הוא לחשוב שתאכזבי מישהו מגיע לך בריאות וטוב..גם אם זה יעלה בטיפול..המחשבות הללו לא יניחו לך כי יש את השדים שההתמודדות איתם אצלך עדיין לא נפתרה..אל תתייאשי זה לא נורא כי את תופלת ולבטח יש לך כלים להתמודד ותדעי לך שהמחשבות חוזרות אולי כל החיים ואז את מתעוררת ואומרת " היי סטופ" החיים שלך תחזרי לחיים אל תברחי מהמציאות!! צריך להתמודד איתה הפחד אם הבעל או ההורים יאהבו את זה או אותך בגלל הסיבה הזו או אחרת זה נורא כי את בת אדם והיתה לך בעיה כמו שלכל אחד אחר יכול להיות..או יכולה להיות מי אנחנו הרי השם הכל יכול קובע מה ומי והגלגל עו דיכול להתהפך..ומישהו אחר יכול לחלות במשהו אחר אז את תנטשי אותו בגלל זה!! איפה היציבות במערכת היחסים התמיכה גם היא לא הכי רצונית מבחינת הצדדים אבל זאת את..וככה זה מה שעובר עלייך גם ככה קשה הם צריכים לעזור גם אם זה לא מובן ומה שצריך להיות לנגד עינייך זה רק את ובריאותך.. ילדים זה דבר מדדדדההההים!!! אני חזרתי למחלה אחרי שהתגרשתי ועזבתי את הדת אבל לא את השם חס ושלום!! והיילדות שלי חוו חוויה קשה מאוד כי אמא לא היתה להם שם גם כשפיזית הייתי שם הייתי חולה קשה.. אני מציעה שתטפלי בעצמך..דחוף!! ושכולם יקחו זאת בחשבון..בעיה שלהם יאהבו או לא זה לא העניין העניין הוא בריאותך..! מאחלת לך רק טוב אושר ושמחת חיים בע"ה!! נשיקות דינדין

ודה רבה על התמיכה, אני יודעת שאת צודקת, אבל לפעמים יש לי הרגשה שאני יכולה להתמודד עם זה. מצד שני, אני מפחדת שאני מרמה את עצמי.. איך אני אסביר לבעלי את הסיבה שאני צריכה לחזור לטיפול? הוא לא יאהב את זה בכלל ואני גם לא רוצה שהוא יתחיל לעקוב אחרי האכילה שלי..