זה קצת קשה...

אני לא יודעת כיצד להתחיל, זה קצת קשה לחיות בשקר...להיות עסוקה בלהסתיר, בלרמות... כולם נוזפים בי מסביב, מעירים שאני נראת רע מאוד אך אני עדיין דבקה במטרתי. חשוב לי לרזות יותר מכל דבר אחר ואני מוכנה לוותר על הכל כדי להגשים את החלום. אני חייבת זאת בשביל עצמי ובשביל הגוף האומלל שלי שעבר בגללי שבעה מדורי גיהינום. כבר שנים שאני מתנדנדת בין הרעבה לאכילה כפייתית, מתמודדת עם הנזקים וממשיכה הלאה...אך עם הנזק האחרון קשה לי להתמודד. בסה"כ רציתי בטן שטוחה - ומה קיבלתי?! בטן עם צלקת מכוערת לכל אורכה. אני מנסה לנחם את עצמי, אומרת לעצמי "דמייני שעשית שאיבת שומן ושנשארה צלקת" אך איני יכולה לרמות את מוחי. הידיעה שיכולתי להימנע מהמצב מכה בי כל יום וכל לילה. כרגע אני רק רוצה לפצות את גופי ובעיקר את הבטן האומללה שנושאת בנזק. בשלושת החודשים האחרונים ירדתי ב-12 ק"ג, מתוכם 3 ק"ג אחרי הניתוח שעברתי. כרגע אני שוקלת 46 ומנסה להציב לעצמי יעד ריאלי אליו אוכל לצעוד. נשבעתי לעצמי שלעולם לא ארשה לגופי להשמין, אם כבר שילמתי מחיר אני צריכה לנצל אותו עד תום, להצדיק את ההקרבה הזו. הבטן הייתה מבחינתי האיבר החשוב בגוף והיא תישאר כך למרות הצלקת ואולי דווקא בגללה. אולי אם ארזה הצלקת תקטן....הנזק יצטמצם.... אילו רק אפשר היה להחזיר את הזמן לאחור...לוותר על כל ההחלטות השגויות שקיבלתי במהלך השנים האחרונות... הדבר שכואב לי ביותר הוא הידיעה שההרזיה לפני הניתוח גרמה לשיבוש בו וכך גם לצלקת. אם לא הייתי מרזה לא הייתה לי צלקת. אילו הייתי יודעת זאת מראש... אם מישהו היה מזהיר אותי... כבר חודש וחצי אני נושאת עימי צלקת בבטן וצלקת עמוקה יותר בלב. איבדתי תקווה, ויתרתי על כל סוג של אושר והיום אני חיה כמתה, עסוקה רק בדבר אחד - הבטן. ולמה בעצם כתבתי את כל זה?! אני לא ממש יודעת....אבל אם מישהו קורא את זה - חשוב לי שתלמדו מהטעויות שלי ושלא תהרסו את עצמכם כפי שאני הרסתי את עצמי. הסיפור שלי הוא מאוד ארוך, סיפור של שנים רבות והכל באמת התחיל בדיאטה תמימה ועם מטרה מאוד ריאלית. היום בגיל 24 אני מבינה שבדיעבד היה מוטב לעשות משהו מתון יותר, ללכת "לאט אבל בטוח"...הרי גם ככה ביזבזתי קרוב ל-10 שנים על דיאטות שלא הובילו אותי לשום מקום.

ב"ה כן עד היום אני משלמת מחיר פיזי ונפשי שלא נדע... אבל לפחות משתדלת לעזור לאחרים כי יש לי ידע ונסיון שצברתי וזה המעט שאפשר לעשות וצריך כי ההישג בכל זאת פה והוא שלי ואני גרמתי לו לקרות והאמיני לי בדיוק כמו שאת מכנה את זה....עשיתי את הבלתי אפשרי לכתוב סיפור כזה ולבכות על הבטן מבחינתי אומר שלא עשית עבודה עם עצמך. את עדיין מרוכזת בבטן? אבל הבטן הזאת היא בדיוק לא הבעיה ואני חושבת שהצלקת הזאת בכוונה שם כדי להזכיר לך כל יום מחדש שזו לא הבעיה ובלי שום קשר לגוף יש חיים אחרים לחיות בתוך הגוף שנראה בדיוק כמו שהוא עם משהו ואני מדברת ממקום של יום יום לשלם סבל פיזי ונפשי נוראי כתוצאה מכל מה שעברתי ואני מבינה אותך אבל את לא מבינה שאת הצלקת לא תוכלי להסיר ועדיף גם לא לנסות זו צלקת שאת צריכה לראות יום יום לא כדי לבכות אלא כדי לקום ולהתעורר מהחלום ההזוי שאת חולמת יום יום תתעוררי! עזבי את הגוף הוא יודע לדאוג לעצמו לבד את כבר לא יכולה להתעלל בעצמך! את פשוט לא יכולה וזה גם לא יעזור זו הבטן שיש לך הכי טוב שיש לך זה מה יש לך זה מה יש לי ורק עם זה אני חיה הפסקתי לחפש את מה שאין....לומר שזה לא כואב לא! זה כואב תופת אבל הכאב נמוג כאשר יש קבלה ושם במקום הזה של הקבלה מתעורר ניצוץ זעיר של שמחה קבלי את זה זה מה יש לך !!! וזה הכי טוב!!!! ממה שאת מתארת אין חזרה יש רק איך ללמוד לחיות עם מה שיש!!! ואם תעשי את זה מתוך קבלה פנייך יאירו לעולם כולו... חיבוק ענקי תודה שכתבת אנא, המשיכי לכתוב המון אהבה ביאן

גם כשהצלקת לא הייתה שם, הרצון לרזות היה קיים. היו אומנם שנים קצת יותר "שקטות" אך תמיד היה משהו שהיה גורם ליצר הזה להתעורר מחדש...זה יכל להיות כמעט כל דבר: מעבר לבי"ס חדש, מעבר לכתה חדשה, קורס קצינות, הטרדה מינית, ניתוח... - כל אחד מאלה, גרם בתורו לתוצאות מאוד דומות - עיסוק אובססיבי בגוף ורצון בלתי נשלט לרזות. לא תמיד ניתן היה להצביע על הגורמים, לעיתים היה נדמה לי שפשוט זה חלק בלתי נפרד ממני. ואולי זה המצב...אולי במקום להיאבק בכל פעם הגיע הזמן להיכנע?! אני מרגישה שהפעם זה שונה מבעבר...הפעם אני יותר נחושה, אני יותר יודעת מה לא לעשות כדי להימנע מהקיצוניות השנייה. ברור לי שאם יש משהו שיכול להרוס אותי לחלוטין - זה התקף של בולמוס אכילה... לכן אני מעדיפה להרעיב את עצמי, להגיע למצב שגם אם ארצה - לא אוכל לאכול. אני יודעת שאין הרבה מה לעשות בעניין הצלקת, זה המחיר הכבד שאני משלמת. אבל בכל זאת קשה לי להשלים עם המצב. אני עדיין מדחיקה את הידיעה המרה שהצלקת תלווה אותי כנראה לכל החיים. כשסיפרו לי על השיבוש בניתוח ועל הצלקת כל עולמי התערער. לא הייתה לי שום מוטיבציה להחלים. העדפתי פשוט למות וזו הייתה הסיבה שלאורך תקופת האשפוז לא אכלתי. אבל שוב גרמתי יותר נזק מאשר תועלת. סבלתי מחוסר חלבונים וכל הגוף שלי התנפח. נראתי כמו אישה בהיריון עם רגלי פיל. בקושי יכולתי לזוז מרוב נפיחות. ואז הגיע הקונפליקט הראשון בנושא אוכל: הדיאטנית נתנה לי משקה חלבונים שהיה אמור לעזור. ניצבתי בפני דילמה האם לשתות אותו או לא. כשראיתי שיש בפחית הזו 240 קלוריות - ההחלטה כבר התקבלה. זרקתי את הפחית לפח מרוחק ושיקרתי - אמרתי ששתיתי הכל. בסוף הצלחתי להשלים את החלבונים האבודים דרך מעדני דיאט, 54 קלוריות למעדן.אכלתי רק כדי שהנפיחות תרד, אך חששתי מאוד שאשמין. ידעתי אומנם שכמות הקלוריות קטנה מכדי לגרום להשמנה, אבל בכל זאת פחדתי. הזדעזעתי מהמחשבה שהנפיחות הזו תהפוך לגושי שומן שלא יירדו לעולם. ביאן יקרה אני באמת חושבת שדבריך נכונים. ברור לי שאת צודקת...אבל אני נמצאת במקום רחוק מידי כדי ליישם. אני מרגישה כאילו הגוף הוא יישות נפרדת ממני וקיים בי צורך לפצות גם אותו וגם את עצמי על הצלקת הזו. אני חוששת להשמין. אני עדיין רואה שומנים פזורים ברחבי הגוף... לא משנה לי שכולם חושבים אחרת....לא אכפת לי שכבר קשה למצוא בגדים במידה שלי. כשאומרים לי שהתכערתי זו מבחינתי מחמאה....משום שאני יודעת שאני בדרך הנכונה...

היי מקסימה.. הקסם אינו בא מהבטן את יודעת? אלא מהאישיות ומכל דבר מקסים ונפלא שיש בך מלבד זו הצלקת.. כן קשה לחיות עם בטן..יש לי חברה שגם עשתה ניתוח קיצור קיבה והנה היא מראה לי את הצלקת שיש לה שם ולא מתביישת בכך..חיה איתה כי זה המחיר ששילמה..אבל תמשיכי הלאה כי יש הלאה ויאהבו אותך בזכות מי שאת.. ההרזיה תבוא רק אם תפסיקי לחשוב ולדבר רק על זה ותתעמקי בעצמך ובפן האחר של החיים אז הצלקת בנפש תעבור וכך גם לא תראי את הצלקת בבטן כמשהו שלא ניתן לחיות איתו.. החיים הרבה יותר מכך!! גם אני לא האמנתי שלא ארזה לעולם הייתי בתוך הקיא של עצמי..עסוקה במשקל כל הזמן ממש לא חיה את החיים.. ותראי אותי היום אני כל כך אוהבת את עצמי..אוהבת מה שאני רואה במראה הכל !! לקח לי זמן להשלים עם העובדה שאני לא בובת ברבי מהלכת....בשביל מה שיגידו אבל עשיתי את זה חיה עם עצמי וגופי בשלום.. תני לעצמך צ'אנס לחיות עשי דברים שאת אוהבת..פנקי את עצמך למדי לאהוב את עצמך על פי מי שאת!! הצלקת תמיד תהיי שם האם תשלימי איתה ותחיי עם עצמך בשלום כי אז העולם יפתח ויפרח בפנייך אוהבת נשיקות והמון כוח דינדין

אני יודעת שאתן צודקות, הניסיון האישי שלכן לימד אתכן המון....אני גם יודעת שמי שלא היה שם לעולם לא יוכל להבין זאת באמת. זו גם הסיבה שלמרות שבעבר קיבלתי טיפול מקצועי (פסיכולוגית+ דיאטנית+ קבוצת תמיכה ) אני עדיין מגיעה לאותם מקומות. אלא שזה נעשה גרוע יותר מפעם לפעם, קיצוני יותר... הניתוח שעברתי היה אמור להיות ניתוח פשוט ביותר ומאוד לא מסוכן - כריתת כיס מרה. הבנתי שלדיאטות ההרסניות שלי ולהפרעות האכילה הייתה תרומה להתפתחות האבנים. הניתוח היה אמור להתבצע בשיטה לפרסקופית ולהשאיר צלקות זניחות, שבחלק מהמקרים נעלמות כמעט לחלוטין. במקרה שלי הדברים קצת השתבשו. כבר בתחילת הניתוח החלק האחורי של הבטן שלי נפגע מהטרוקר והחל דימום...לא הייתה ברירה אלא לפתוח את הבטן. הרופאים אמרו שלא היה מכך מנוס ושזה היה מצב מסוכן. אם לא הייתי מרזה כל כך לפני הניתוח סביר שלא היה קורה שום דבר. אני אשמה בכל... גם בכך שמלכתחילה נהיו אבנים וגם בכך שהניתוח השתבש. הגעתי לניתוח חלשה מידי, לאורך שבועות לא חרגתי ממסגרת של 300 קלוריות ליום. הדבר הקשה מאוד על ההחלמה מהניתוח. למזלי ניתח אותי רופא מעולה שעשה עבודה יפה לכל הדיעות. הוא השקיע מאוד בתפירה כך שהצלקת תראה אסטטית ככל שניתן. היחס שלו באמת היה מדהים... הלוואי שכל הרופאים היו כאלה... הבטן תמיד הייתה האיבר החשוב ביותר בגופי. בתקופה שלמדתי משחק מול מצלמה עשיתי מונולוג שלא יכולתי לשכוח אחרי הניתוח: "יש מקום בגוף שבו היופי האמיתי של האישה....הבטן". אני מרגישה שחיללתי את הבטן, שניסיתי לגרום לה להראות טוב אך השגתי בדיוק את ההפך. מה זה שווה שהיום היא שטוחה ושהעצמות בולטות?! זה לא מספק אותי! אני עדיין רוצה להוריד ממנה עוד שומן ועוד צלקת אחת גדולה ושתיים קטנות. אף אחד לא מבין אותי...כולם חושבים שאני משתמשת בניתוח הזה כתירוץ לרזות... הם לא מבינים כמה זה קשה. שום מילה לא תצליח לתאר לילות שלמים של בכי, של סיוטים. נדמה לי שהפעם באמת אין לי מוטיבציה לעזור לעצמי. אני יודעת שמה שאני עושה זה רע. ברור לי שבמקום להתאבל עליי לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה... אבל כרגע אני עסוקה יותר בהרס עצמי. אני ממש נלחמת עם עצמי כדי לא לעשות שטויות נוספות אבל זה לא תמיד מצליח. בשבוע שעבר הרגשתי שכאילו שמנתי (למרות שהבגדים אומרים אחרת) אז התחלתי לעשות פעילות גופנית למרות שאסור לי. אח"כ סבלתי מכאבים חזקים... לא התחרטתי על כך - הרגשתי שזה עזר לי לפרוק קצת תסכול ושזה היה שווה את הכאב. אך בזה כנראה לא סיפקתי את היצר ההרסני משום שכעבור מספר שעות הרגשתי שוב שמנה יותר. החלטתי להשתמש במשלשלים מאוד חזקים שקניתי פעם במירמה (הם מצריכים מרשם. הרוקחת עשתה לי "תחקיר בטחוני" עד שהסכימה לתת לי. היא שאלה אם סבלתי פעם מהפרעות אכילה, אם אני מרוצה מהגוף שלי וכו'). בסוף החלטתי לא להשתמש בהם... הסיבה היחידה לכך הייתה הניתוח. היו לי גם ככה כאבים ולא רציתי להחמיר את המצב מתוך חשש שיקחו אותי שוב למיון. עברה לי בראש גם מחשבה לנסות להקיא אך לא הייתי מסוגלת. נזכרתי בכל הפעמים שניסיתי ולא הצלחתי ולא רציתי להרגיש תחושת כשלון. הניתוח עדיין לא ממש מאחוריי, אני עדיין במעקב. אפילו היה חשש שאזדקק לניתוח נוסף. כשהרופאה אמרה זאת צחקתי, הרגשתי שאין סיכוי שהמציאות שלי תהפוך עד כדי כך לאבסורד. בינתיים זה כנראה בסדר וגם אם לא - אני לא חושבת שיש סיכוי שאסכים לעבור ניתוח נוסף. עוד צלקת בבטן זה כבר באמת יותר מידי. אני מאוד מצטערת על הפסימיות, על כל התיאורים האפלים... אני מקווה שמי שיקרא את זה יקח עימו דווקא את הדברים החיוביים וילמד מהטעויות שעשיתי. שיהיה לכן המשך יום נפלא נשיקות