עצוב לי :( וקשה ...
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה - תמיכה
היום , נאלצתי להיפרד ממישהו בחיי שאני מאוד אוהבת ומעריכה... תמיד היה לי קשה עם פרידות . להגיד ביי ביי ולא להתראות .... זה פשוט שובר אותי מבפנים . כל היום אני לא מפסיקה להתמלא דמעות כמו איזה ילדה קטנה . ואני באמת חושבת שייקח לי זמן להתרגל למצב חדש . אני שונאת להיות ריגשי . לא יודעת למה - אבל אני מרגישה לא בסדר . כאילו אני עושה משהו שהוא לא נכון כלפי חוץ - להביע רגשות דרך בכי וכו'... אבל כל אחד אחר מבחינתי שעושה את זה ,זה הכי בסדר בעולם . לפעמים אני באמת לא יכולה לעצור את עצמי והכול מתפרץ . עכשיו עוד פעם אני מדוכדכת ... החיים האלה קשים . מקווהשלכם התחיל השבוע יותר בטוב , תמי
למה אסור לך לבכות?!?!?! מאד משחרר ועדיף מאשר להחזיק בפנים... יאללה תרשי לעצמך, אוהבת , ריקי
ב"ה למה להם כן ולך לא? אני חושבת שזה פשוט שיעור בגדילה... במיוחד לאלה שרגישות לענייני רגשות.... חיבוק ענקי מקווה שהעצבות תחלוף לה מהר... :-)
מכירים את המשפט "כשיש צרות הם באות בצרורות .." ? אז כן . אני אישית מכירה את המשפט מקרוב . כל פעם שיש בעיה , משהו קורה , צרה או כל דבר לא נעים , תמיד יש הרגשה כאילו יבוא אחד נוסף עוד רגע - וכך קורה . לפחות ברוב הפעמים שאני זוכרת בחיי . תמיד היו לי ימים שאני רבה עם כל העולם . ימים שהכול מתפקשש שאני מתאכזבת מכל דבר ועוד כל מיני תיקים שנופלים עלייך ... טוב אז אחרי ההקדמה "הקצרה" שעשיתי , וכל היללות הללו עכשיו תבינו למה - חוץ ממה שדיברתי עליו בהודעה הקודמת . נודע לי היום שחבר של חברה שלי נהרג . אכן קטע לא מובן איך בחור צעיר ובריא בן 21 מקבל דום לב באמצע חייו ... מלבד זאת , רבתי אתמול עם אח שלי .... כמובן . איך לא . בלי קשר היום בצהריים הייתה לי אחת השיחות הכבדות עם אמא שלי על זה שאני רוצה לעזוב את הבית .... יצאתי בסוף השיחה הזאת בהרגשה שאני פשוט מאכזבת אותה . שהיא תצטרך אותי שם כדיי להגן עלייה , לעזור לה בכל המאבקים הפנימיים , לחזק אותה , פשוט להיות שם כשהיא צריכה . ופתאום אני מרגישה שאני מפקירה אותה להתמודד עם כל החרא לבד . פשוט להפקיר אותה לכלבים ולעשות את עצמי כאילו לא אכפת לי ... אני פשוט מרגישה קרועה בין לבין . אין לי מושג איך למזער נזקים ... איך כן להיות שם כל פעם אפילו שאני לא אהיה בבית .... הריי לא משנה מה אני אעשה זה לא אותו דבר . אני פשוט מתחרפנת . זאת התקופה הזאת , כל הדברים שקורים מסביב , ולהוסיף את הדובדבן שבקצפת- רבתי גם עם סבא וסבתא שלי שבמשך כל "השיחה" שלנו גרמו לי להרגיש שאני צריכה לרחם על אבא שלי כי כל הבית יוצא נגדו ואף אחד לא מבין אותו... ממש מסכן . באמת מסכן . הוא הקורבן שצריך לרחם עליו כל החיים ואנחנו נסתום את הפה עם כל ההתנהגות שלו ועוד הוא זוכה לגיבוי מצד ההורים שלו כאילו הוא בן 7 ?! כמה עיוורים הם יכולים להיות ?! עזבו אותם , אבל איך הוא מעז לשחק אותה הילד המסכן עם כל מה שהוא עושה ?! אני פשוט יוצאת מדעתי לפעמים בגלל דברים כאלה . אני כבר לא עונה . לא רואה טעם בלדבר לקירות . אז אצלי הכול מצויין .... איך אצלכן ...? בכל אופן המון תודה על החיזוקים . אני כן מסכימה איתכן על העניין של הבכי . מותר גם לי ולכל אחד כמובן . ותאמינו לי בכיתי מספיק בימים האחרונים . אולי כבר יבשו לי הדמעות . אולי אני לא נותנת לעצמי להתפרץ שוב בבכי למרות זאת ... תמיד תשאר לי ההרגשה כאילו "אסור , תמי... את צריכה להיות חזקה , או לפחות להראות לאנשים כאילו את כזאת ..." מוזר . ילדותי אולי , אבל לא בטוח שכל כך קל לביצוע כמו שאתן חושבות . לשנות את המחשבות שנלוות לזה . לבכות אם אני רוצה או לא - במקרים מסויימים זה פשוט מתפרץ אם בא לי או לא . אבל איך שאני ארגיש אחר כך ? אם זה בציבור , יהיה לי קצת קשה . תודה שוב על המילים החמות . מקווה ששלומכן בטוב , שבוע מצויין לכן תמי
תמי, קודם כל חיבוק ענקקקקקקקקקקקקק! בקשר לאמא שלך - היא מבוגרת והיא חייבת להתמודד די זכותך להקדיש לעצמך עכשיו , קיבלתי תחושה שאין לך אוויר - ואך יהיה בתוך כל הבלגן הזה?! תעזרי לאמא שלך יותר אם לא יהיה לה על מי להישען והיא תאלץ להתמודד בעצמה תדאגי לעצמך! אם יש דרך לעזור אני כאן, אוהבת, ריקיש
ב"ה אני רואה אותן כמו בי"ס לחיים, כי אחרת שום דבר בך לא היה מעורר אותן מלכתחילה ורק הן מהעוררות את הכאב ואת הצורך להשתנות אם הצרות לא היו קיימות את לא הית עושה מאום לשנות את הרגלייך ואת מעשייך לטובה... חשבי על זה כך למרות שאין נחמה ברגעים האלה.. אבל בשברירי שנייה ניצוצות מגיעים.... ועכשיו אף פעם לא יהיה אותו הדבר
