אין תקווה

זה נראה כאילו לעולם לא אוכל להירפא מהמחלה הנוראית הזאת( בולמיה) זה נראה כאילו אין תקווה, אך אפשר אחרת - זה כאילו שהעולם שטוח .... הייתי רוצה לקום מחר בבוקר ושהכל יעלם - המאבק , הדימוי העצמי , ההתקפים , ההקאות....רק לקום מאושרת - כמה דקות של אושר יספיקו לי - שלמות עם עצמי ועם הסביבה שאני חיה בה. אני קמהה....

ב"ה כולם חושבים שהמטרה היא התשובה אף אחד או לפחות רבים מאיתנו לא מבינים שהדרך היא המטרה שהדרך היא המהות "הייעוד" והתשובה לכל תחלואי העולם שהדרך היא סוג של עכשיו שמתגשם בכל "עכשיו" שנולד להתהוות ולהתקיים ושב"עכשיו" מסויים ברגע זה ממש יש לך מרחב פעולה ושב"עכשיו" אחר יש מצב של קיפאון ולא תמיד מתאפשרת לך פעולה וגם זה חלק מעכשיו ומתהליך של כל דרך בה ללכת. ואף אחד מכל ה"עכשווים" לא פסול ולא מרחיק אף אחד ממה שנקרא "מטרה" אף אחד לא מבין שהמטרה היא בולשיט והיא מה שמונעת בעדך להחלים... נשמע אבסורד?... יתכן מאוד אבל אני לא יודעת למה אני כל הזמן מוצאת שההתנסחות הספיציפית בה בחרתי לבטא את עצמי מוכיחה את עצמה כמעט בכל חיו של בן אנוש איזה שלא יהיה עם איזה בעיה שלא תהיה...אפילו שלכאורה יש "מה שאמור להיות" ויש מה שלעולם לא כתוב בשום ספר שזה בד"כ מנת חלקו של כל אדם ואז שואלים "למה" כי כאילו זה לא היה בתכנית הפסיקי עם המטרות במיוחד כשזה מגיע לבולימיה.. מה שמעצים את הבולימיה הוא לעמוד במטרה וכשאת נכשלת, שזה לרב מה שצפוי לקרות אחרי שמצפים לעמוד ולהצליח במטרה אין לך שום מוטיבציה או נכונות להמשיך לנסות.. אז בואי תזהי את זה ותנסי מרגע לרגע.. ואל תשכחי שהרגע הזה זה כל מה שיש לך.... רדי לסוף דעתי וייטב בעבורך... המון אהבה יקירה שלך ביאן