אני מבריאה...=)

היי, היום אני כותבת כאן בסגנון אחר מהפעמים הקודמות. היום יש בי אמונה שאפשר לנצח את המחלה הזו! בפעמים הקודמות שכתבתי כאן, לא הייתה בי ולו טיפת תקווה שאני אבריא, לא האמנתי שזה אפשרי כי הייתי כ"כ עמוק בתוך המחלה. כשאני אומרת "הייתי", אני מדברת על עד לפני 3 שבועות בלבד. אני לא בריאה לחלוטין, אבל מ4 עד 6 בולמוסים והקאות ביום במשך שנתיים עברתי ל2 הקאות במשך שלושת השבועות האחרונים. אתן מבינות מה אני אומרת? שנתיים של סבל מבולמיה!! עברתי מהקאות על סף טירוף 6 פעמים ביום ל-2 הקאות ב-22 ימים!!!!! אני לא ידעתי ולא האמנתי שזה אפשרי ואם היו אומרים לי שכך יהיה לפני חודש, הייתי צוחקת לנוכח הרעיון המגוחך הזה. אתן בטח תוהות מה גרם לשינוי הדרסטי הזה... אם קראתן את ההודעות שהשארתי בפורום אז אולי אתן זוכרות שהייתי לבד לחלוטין עם המחלה...אף אחד לא ידע ממנה פרט לידיד אחד שניסה ללא הצלחה לעזור לי. איך הכל השתנה? סיפרתי להורים שלי הכל....בטעות. בפסח משפחתי קנתה מתנות לחלק לחברים בחג. המתנות כללו סלסלאות מלאות בכל טוב(עוגות,עוגיות,שוקולדים,חטיפים וכו...).... הוריי יצאו לסרט ונשארתי לבד בבית... כמובן שבשנייה שהם יצאו, התחלתי לבלמס...! אכלתי כל מה שנתקלתי בו כרגיל...לחמים,פיתות,חומוס,בורקסים, אבל רציתי משהו אחר...משהו מתוק...שמין הסתם אין בבית כי דרשתי שלא יהיו מתוקים בבית(בבולמוסים הייתי קונה אותם..לא היה חסך..). לא היה צורך לחפש, הכרתי כבר כל מגירה,ארון,שידה בבית. ידעתי שאין...חוץ מבמתנות..... פתחתי את המתנות והוצאתי כמה חטיפים מכל אחת...סגרתי אותן שוב וקיוויתי שאף אחד לא ישים לב....טעיתי. שמו לב...ובגדול. ההורים שלי רתחו מזעם...זה כבר היה הקש האחרון....(כי אני תמיד גמרתי כל דבר שהיה בבית ותירצתי כל פעם תירוץ אחר...). נסעתי לבסיס למחרת בבוקר ובזמן ההסעה קיבלתי שיחה מאבא שלי...צעקות...אין דברים כאלו...זעם מטורף....הוא לא רצה להכניס אותי שוב הבייתה. ניסיתי להרגיע אותו ותוך כדאי טפטפתי לו שהבעייה שלי מעולם לא חלפה...שאני בולמית ושאכלתי והקאתי הכל לבד...(זה היה המון...) הוא היה בשוק... בכל אופן, כך זה התגלה. אני פחדתי כל הזמן הזה ולא סיפרתי להורים שלי כי לא חשבתי שהם יבינו אותי ויתמכו בי. כ"כ טעיתי....... אני אקצר ואומר----- בנות, זו לא מחלה שניתן לעבור לבד! פשוט לא!!!!!! עכשיו כשהוריי יודעים, אני מקבלת כ"כ הרבה עזרה ותמיכה מהם! אבי מנע כ"כ הרבה בולמוסים והקאות רק מלדבר איתי בטלפון! אם אקיא או אבלמס, לא אאכזב רק את עצמי(שזה אף פעם לא הספיק) אלא גם אותם כי איכפת להם, הם שם בשבילי וזה דורש תוצאות!!! אני כבר לא מסתירה כלום. הכל גלוי. זו כבר הקלה מטורפת...לדעת שאני לא לבד! שיש אנשים שעומדים מאחורי, יתפסו אותי ולא יתנו לי ליפול!! זה כ"כ עוזר...אין לכן מושג. פרט לזה, אני התחלתי טיפול אצל דיאטנית ופסיכולוג(יש לציין כי עדיין לא נפגשתי איתם אבל קבעתי פגישות כך שאני נקייה מהקאות בזכות עצמי ובזכות הוריי...לא בזכות טיפול) Bottom line, אני יוצאת מזה. המחשבה מתייצבת, ההרגל מתחיל להעלם... הגוף מתייצב, אני מרגישה טוב יותר! ערנית!!! כן, עליתי במשקל מעט... כן, זה מפריע לי מאד.... כן, זה שווה את זה שאני לא מקיאה יותר. כן, אני עוד ארד במשקל. פלוס/מינוס שני קילו זה לא הכל בחיים. ספרו לאנשים הקרובים אליכם, ספרו לאנשים שיכולים לעזור! אני לא האמנתי שזה יעזור אפילו אחרי שסיפרתי להם! טעיתי, עובדה!! אמרתי להוריי שהם חולמים...שאני לא אעצור את עצמי וזה לא יהיה כ"כ פשוט אבל מסתבר שזה הרבה יותר פשוט ממה שזה נראה! תנסו!!!! אתן תצלחו... אעדכן אתכן בהמשך לגבי מצבי... אני מקווה שהמחשבות על הקאה ובולמוסים יטהו מהראש שלי לתמיד.....הן עדיין שם. מהדהדות... שלכן, ליאת.

כרגע את נתת להורייך את המתנה הכי נפלאה לחג!!! והיא להתקרב לחיים שלך לעזור לך ואני שמחה מאוד!! אני יכולה לומר לך על עצמי - השמנתי המון!! וגם לי עוזר לדבר בפון עם קרוב משפחה שיודע על הבעיה... דבר נוסף- פעם הייתי בהפרעה לא היה אכפת לי להקיא שהוריי היו בבית והיה לי טכניקות לעשות זאת זרם מים פתוחים וכ"ו... היום אני לא עושה את זה שהמיים זורמים שאני בשירותים זה לרחוץ את הידיים או מקלחת.. משהו קטן נוסף- אני כבר שנתיים מחוץ להפרעה עוד מעט עם עודף משקל, מחלה שהתגלתה לפני כשנה (לא שפעת משהו יותר גדול), חושבת אני היום איך אני שנתיים ללא ההפרעה- בזכות הוריי ומוות של בן דוד שמת מאנורקסיה לפני כשנתיים וחצי, ואחות שהייתה בשלב אנורקסיה חמור. שלך באהבה שמרי על עצמך דניאלה אגב- איךא מסתדרת להיות חיילת בשרות חובה עם הפרעת אכילה??

הייתי מקיאה גם כשהוריי היו בבית... אותן הטכניקיות שציינת ואפילו שקיות הקאה מוחבאות במקלחת...! טירוף...פשוט טירוף. היה לי קשה מאד ועדיין קשה לי להיות חיילת עם הפרעת אכילה... כל דבר יותר מתסכל מהאחר! למשל, המדים; את עולה קילו אחד והמדים כבר נצמדים אליך כיאילו את מיס דבה...והאוכל בחדר אוכל? והשתיות הגפיות? והקפה עם עוגות ועוגיות כל בוקר? הביקורת מאנשים שרואים אותך כל יום? הטיפול שאין לך שום מצב לקבל? עברתי המון.... זה שאני בצבא ממש לא תרם להתגברות על המחלה...רק החמיר אותה. הקטע הוא שנכון, הפסקתי להקיא, אבל אני עדיין מבלמסת לעיתים דיי קרובות(לא באותם סדרי גודל בכלל, אבל עדיין אוכלת בלי לדעת לעצור לפעמים)... אני עולה במשקל וזה מתסכל אותי ברמות.... ברור שעדיף להיות מלאה ולא חולה(!), אבל הייתי רוצה לדעת איך להפסיק לבלמס לגמרי...להפסיק לחלוטין!!! אשמח לשמוע עצות... שלכם, ליאת.

את לא יודעת איזה מזל יש לך שיש לך הורים כאלה מקסימים. הלוואי שגם שלי היו כאלה. חוץ מזה אני ממש שמחה בשבילך על כל הקטע של ההקאות ואני מקווה שתצליחי לשמור על זה או אפילו להפסיק לגמרי. בהצלחה!!!!!!!!!!!!

ב"ה גם לי קרה דבר דומה למעשה כל תהליך ההחלמה הפרטי שלי התחיל מהרגע שסיפרתי והייתי כנה עם הוריי מעבר לעובדה שברמה וויזואלית היו השערות לכולם. זה לא תמיד מה שמחלים אבל זה בהחלט להודות קודם כל בפני עצמך: "יש לי בעיה קשה ועכשיו אני מנסה לפתור אותה". אחד הדברים שמעצימים את ההפרעה הוא לחיות בסתר בעיקר לאלה שסובלות מבולימיה והמשקל שלהן הוא בגדר "גבולי" ההסתרה מאפשרת את החמרת הבעיה ולאורך זמן אני מניחה שאני לא צריכה לספר לאף אחת מכן מה באמת קורה. ליאתוש ההודעה שלך משמחת אותי וכל שנותר לי לומר לך כל עוד את יכולה המשיכי לשתף ולספר גם כשקשה לך גם כשטוב לך ואני בטוחה שכולנו נלמד ממך המון הצלחה יפה מצפה ממך לכל עדכון :-)