לכול חברות הפורם היקרות

היום יום חמישי חזרתי כרגע מחברה.הן הסיעו אותי הביתה לפי בקשתי והמשיכו משם ליציאה. אני ויתרתי על היציאה לפאב. אתן יכולות לנחש מה הסיבה? לא בגלל שאני מתעצלת להתלבש ולהתארגן אלא שאני מתעצלת לעבור למצב רוח עוד יותר קודר שכרוך בלהביט במראה בזמן שלובשים ג'ינס (במיוחד שהקיץ החליט להגיע היום אולי הוא מנסה להעביר מסר שדי וחדל מהדרך המופרעת הזו). אני בת 19 וחצי ואני מניחה שעוד רבות מחברות הפורם מחבלות בחיי היומיום שלהן,בחיי החברה היקרים שלהן בגלל הפרעה זו או אחרת. נורא לחשוב שבזמן האנורקסיה הייתי הכי תשושה בעולם אבל יצאתי בלי סוף.. כול חיי לפני למען השם אני בשנותי הכי יפות ואני מונעת מעצמי כ"כ הרבה במיוחד מונעת מצב רוח מאושר בגלל האוכל אני באמת הפסקתי לחיות חיים מלאים. הלכה הספונטניות שהייתה איכשהו קיימת בי. אני קוראת לכן ולי לחזור לחיות חיים. אני לא רוצה ולא רוצה שאף 1 בעולם יביט לאחור וירגיש פספוס על מה,בגלל מה? אוכל?! -מה? לא מדובר בסך הכול במזון שתוך שניות כבר נעלם בגרון (חח לצערי נראה במקומות אחרים..) -נשמע כה פשוט לא? אין הרגשה יותר נוראית מפספוס וחוסר אונים אני לא רוצה שהשנים יחמקו ממני לא כך.

ב"ה זה בד"כ קורה עד גיל 30 אח"כ מתחברות בראש הבנות רבות אחרות (או שכן או שלא) בד"כ אנשים בוגרים ממש מספרים שהשנים היפות מתחילות בגיל 60 ואילך הזמנים שבהם אנו צעירים ומתגבשים, לרבים מאיתנו העבודה קשה מאוד וזה לא בהכרח קשור "בהתעוררות", אלא קושי מציאותי שאין אלא ללכת עם מה שהיא מביאה ואולי להפסיק להתנגד לעצמנו ולמצוא במציאות את מה שכן טוב וזו משימה לחיים שלמים. לפעמים הקושי והזוועה היא חלק מגדילה אמיתית שאנשים מבוגרים לא תמיד זוכים לה ואז כביכול נשאלת השאלה..."מה אני צריכ/ה את זה?" וזה די לגיטימי להרגיש כך אבל ממימד של זמן קדימה לאחור מבינים שזה הכרחי ושהרבה מכל הזוועה היא זו שמגבשת אשיות רבת עוצמה לאלה שכמובן מתאמצים בכל כוחם לגדול ולשקם עצמם ואת חייהם כאחד. נהוג לחשוב שלשנות מציאות היא זו שתביא את הגאולה אני אומרת שלחיות את המציאות ולמצוא בדפקט שלה את הטוב זה הבדל גדול מאוד ואני גם בטוחה שלא המצאתי את זה. אנשים רבים פועלים ומתגשמים מהדפקטים שלהם להיות אנשים מלאי הבנות ועוצמה ואלה בד"כ נמצא משפיעים על החברה שלנו. אל תתנגדי למציאות שלך קבלי אותה ותמיד רק אם את מרגישה שאת יכולה לשנות ושיש ביכולתך לשנות לא נותר אלא לשנות אבל אם אינך יכולה לשנות העוול הכי גדול שתעשי לעצמך הוא לחשוב שאת יכולה. "יכול לא יכול" זה מושג שחייבים ללמוד..לדעת היטב היכן הגבולות הקיומיים שלנו ולקבל אותם. כמו גבולות קיימות אפשרויות רבות והזדמנויות רבות ואני מניחה שעוד הרבה גוונים. הקושי הכי גדול הוא לקבל את המציאות שלנו ולוותר על זו שתכננו. בד"כ המציאות שמתכננים מוצאת את סופה כשל וכזב. לכן חשוב ומומלץ לנסות כמה שיותר ללמוד לזהות את המציאות האמיתית שבחיים של כל אחד מאיתנו ולהפיק ממנה את כל מה שיכול לצמוח לבריאה מרהיבה ביותר. המון אהבה יקירה אני מאמינה שיגיע קץ ממשי לתחלואי הפרעת האכילה שלך תני לעצמך זמן זה לכאורה קורה ביום אחד אבל אל תשכחי שהיום הזה יגיע רק אחרי למידה אמיתית. :-) שבוע טוב

הילה, אמרת שנצא מזה, רק לאחר שנתמודד עם המציאות האמיתית. אני לא ממש מבינה מה זה מציאות אמיתית, אבל אם הבנתי אותך כמו שצריך אני מתמודדת עם המציאות האמיתית שלי כבר 11 שנה, ואני שונאת את המציאות הזוועיתית הזאת. אני ממש מנסה לקבל אותה, אבל איך אפשר לקבל מציאות של אסלה? אני ממש מנסה לשנות אותה, אני פשוט לא מצליחה לעשות את השינוי במחשבה, אני לא יודעת מאיפה אני אשיג את הכוחות להפסיק להקיא. איך עושים את זה? ואיך נפטרים מהמציאות האמיתית הזאת שחבל שהיא אמיתית, כי כמו חלום בלהות

ב"ה לא באלה שהאסלה מנהלת אותם אלא במערכות היחסים שלך ברצונות שלך ...החלומות שלך במה שאת מחליטה להוציא לפועל ובמה שחנוק בתוכך וזועק לצאת ביכולת שלך לבטא את עצמך באמת אבל באמת באמת !!!! בהשתדלות להרגלים אחרים נבונים יותר באכילה דחיית סיפוקים למידה אמיתית והתמודדות מול החיים שמביאים אותך לאסלה לפני אסלה יש חיים קשים וכאשר בורחים מהם האסלה נראית בהתחלה מאוד נוצצת ומסנוורת אחכ היא הופכת להיות גיהינום שרק את לסגור את הדלת ולנעול אותה היטב היטב את המפתח להשליך למצולות ים בבקשה וכוונה שהיום ולא משנה באיזה יום את מנסה לוותר על הדלת שיכולה להיות קטלנית ביותר עבורך. כל יום נסיון המנעות קטן. זה הכל זו הדרך ואין דרך אחרת עם כל הקושי שכרוך בכך. אל תאמרי נואש ואל תוותרי אני הייתי בחרא הזה 16 שנה אבל יצאתי ממנו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! המון אהבה יקירתי עדכני אותי בהצלחה :-)