הפרעת אכילה, באמת אפשר להחלים מזה בכלל?...

אני בחורה בת 24 בקרוב עם עבר עשיר של הפרעות אכילה, הגדירו אותי "אנורקסיה בולימיה" אבל מבחינתי תמיד הייתי בולימית.. 7 שנים לקחה המחלה מחיי, 7 שנים ארוכות של חיים לא חיים בתוך האסלה עד שלפני שנתיים וחצי בערך החלטתי שזהו ומספיק ולבד לבד פשוט יצאתי מזה.. אכלתי טוב והייתי מלאה ומאושרת, השלמתי בגרויות, מצאתי עבודה והתחלתי לבנות לי חיים.. לפני שנה לערך הכרתי בחורה מקסימה והפכנו חברות מאוד מאוד טובות במשך הזמן הסתבר שהיא אנורקסית.. לפני חמישה חודשים בערך היא החליטה שהיא מפסיקה לאכול ואני איכשהו נגררתי אחריה.. כבר כמה חודשים טובים שאני לא אוכלת כל כך, ירדתי המון במשקל וכשעוד כן יש לי קצת כוחות אני עוסקת בספורט.. הכל ישן חדש לי.. תחושות מוכרות וגם לא כל כך מוכרות שזה מפחיד... לפי דעתי אני עדיין לא בתת משקל אבל מתקרבת מאוד.. אם אחרי שנתיים וחצי אני מוצאת את עצמי באותה הנקודה רק במסיכה קצת אחרת אני לא יכולה להימנע מלשאול אם בכלל מתישהו נרפאים מהמחלה הזאת בכלל?? קראתי ושמעתי שיש בנות שחיות עם זה כל החיים שלהן אומנם עם רמת חולי כזו או אחרת אבל בכל זאת משהו מזה טבוע להם בראש ובנפש.. מה שגורם לי לשאול את עצמי אם יש בכלל בשביל מה להילחם שוב? מה הטעם לצאת למלחמה הזאת שוב?... כל החיים שלי יהיו חיים של תפריטים ומעקבים?... תמיד להיות עם יד על הדופק?.. אז איפה בדיוק ההפרדה מהצד החולה בראש שמתעסק באוכל אם אני אצטרך כל החיים "לחיות על המשמר"?... אני די מיואשת מכל הנושא.. לא מאמינה שזה חזר לא מגדירה את המחלה שלי באף שם כי כבר אין לי מושג מה ומי ולמה.. הפרעת אכילה מכל סוג היא דבר מקולל... ואני תוהה אם זה העונש איתו אצטרך לחיות או יותר נכון, לשרוד את החיים..

המכתב שלך קשה.....הפרפקציוניזם שבך מדבר....תראי זה לא קל זו מחלה לכל החיים אבל אפשר לצאת ממנה....הכוונה לצאת זה לא שמפסיקים לחשובעל הגוף והרזון ..אלא לומדים לחיותעם זה..שומרים על הגזרה אבל לא באופן קיצוני כי הרי זה תסביך שיש לכל הנשים ההבדל בין נשים ללא הפרעה היא שהן לא עוסקות במשקל 24 שעות אלא מדי פעם...אני מנסיון אישי ממליצה לך לא לחפש איך לצאת מזה אלא לחפש מטרות בחיים היציאה מהמחלה תבוא אח"כ ...אז יהיו נפילות ...כולם בורחים לאנשהו ומותר מדי פעם לברוח אבל לדעת גם לחזור בחזרה.......אני מקווה שהבנת למה התכוונתי מאחלת לך בהצלחה בכל מה שתרצי באהבה אושררררררררררר.....

ב"ה "אז איפה בדיוק ההפרדה מהצד החולה בראש שמתעסק באוכל אם אני אצטרך כל החיים "לחיות על המשמר"?..." שרית מדהימה מצער אותי מאוד לקרוא את דברייך אבל מה שבעצם את אומרת הוא שהמחלה טרם נרפאה. לומר לך משהו.... אם לא תחליטי (קודם כל ברמת מחשבה - כוונה) שאת מתכווונת להיות בריאה..סיכוייך למצוא מזור ילכו ויפחתו. אורח חיים "מושלם" אין לאף אדם. את האושר מוצאים ברגעים הקטנים ולא בזמן שעוד לא נברא שמתקיים למעשה "בבועת פנטזיה" שמתפוגגת מהר מאוד כאשר המציאות מתכוונת למשהו אחר עבורנו... ומה קורה כשאנחנו מתאכזבים? מה קורה כשהמציאות היא לא כמו שרצינו? אז מה? זה אומר שמפסיקים הכל ושוברים את הכלים? שממשיכים לפנטז? או שמוצאים ביום יום את מה כן יכול למצוא ומוצא חן בעינינו מעת לעת ולהאחז בזה... להתחזק מזה? איפה את נמצאת בשאלות ששאלתי? ברור לך שללא ספק החברות ביניכן היא זו שהיתה טריגר למשהו שממילא לא היה פתור בתוכך וש"היא" לצורך העניין, היתה שיקוף לכך ולעצם העובדה שאת מעולם לא הרפת מהרצון לרזות גם אז ולכן את מוצאת את עצמך היום בלופ שדומה מאוד למה שהיה בעבר. המציאות והשגרה שבנית כביכול אפשרו לך להתרחק מהמחלה כי חייך היו עשירים בעניין אבל מה קורה כשהחיים פתאום מפסיקים את עושרם ונהיה מעט משעמם ויש פתאום יותר מידי מקום למחשבות רעות ולהרס עצמי לנבור ולהציף את הנפש הרודנית? אני אומר לך מה קורה... אם הינו עסוקים ב"להרוג" משהו שממילא מציק ומזמזם בצד ושכל הזמן הינו עסוקים בלהשתיק אותו מסתבר לכולם שהזמזום אט אט עם הזמן..עם השנים רק הולך ומתגבר ומזמזום מעצבן זה הופך להיות רעש שאני לא בטוחה שאפשר לעצור.... זה הרגע שחייבים לעשות מעשה. זה הרגע שאי אפשר לומר "זה לא קיים" זה הרגע שחייבים לטפל במכאוב באמת ולא בסמפטום. המכאוב קשור בעבר שלך ולא פתרת את זה ולא סגרת את זה והפרעת האכילה שלך היא רק עוד ביטוי לכאב הזה אבל היא לא הבעיה שלך. מה לעשות? טרם המציאו תרופת פלא אבל אני מודיעה לך שאם את בתוך עצמך לא תתכוונני לריפוי באמת עם כל מה שזה אומר זה לא ילך את לא יכולה לשמור לעצמך את המחלה בצד ולהעזר בה כשהחיים לא הולכים כסדרם את חייבת לוותר עליה ולהאמין שהחיים שלך יכולים להיות מלאים ונפלאים בדיוק כמו שאז יצרת לעצמך וזה רק אומר שאת יכולה והוכחת את זה!!! זה חזר כי שמרת את הרצון החולני הזה בצד שיקום ו"יציל אותך" כשדברים לא מסתדרים לך את שמרת לעצמך את הזיקה להיות רזה ולכן זה קרה החברה היקרה שלך עוררה בתוכך את השד כי השד הזה לא הלך לשום מקום. את לא גירשת אותו ולכן הוא בלתי נסבל כי נתת לכוח העצום שבך להחלש...בשביל מה?! היא פשוט הצליחה להגביר לו את הווליום...זה הכל תחשבי על זה... וספרי לי עוד פרטים עלייך שבת שלום בינתיים המון אהבה יקירה ואל תאמרי נואש