מחנכת של תלמידים עם הפרעות אכילה

שלום לכולם! בשנה שעברה חינכתי תלמיד שנפל לאנורקסיה קשה שנגמרה באשפוז ממושך, ונראה שהוא התגבר על זה. מאז אני מאוד רגישה לנושא- ומאחר שתלמידים מזהים מי רגיש אליהם- הפכתי לכתובת הבלתי מעורערת שלהם. אני הכי רוצה לעזור בעולם!!! אבל לפעמים נדמה לי שאני לא יודעת איך. בכל פעם נוסף תלמיד לרשימה, ואני מנסה לתמוך, לעודד ולשקף את המציאות כשהם בורחים ממנה ("אני מרגיש נפלא! נראה לי שהחלמתי"). לאחרונה תלמידה מכיתה אחרת בשכבה, שסובלת כבר תקופה ארוכה מהפרעות אכילה- ביקשה לעבור לכיתתי בטענה שאני אבין אותה טוב יותר. הצבתי תנאי של עלייה במשקל והיא באמת היתה באשפוז בית תקופה, ועכשיו- לאחר עלייה של 4 ק"ג היא חוזרת לכיתה שלי. אני כל כך רוצה לעזור לה, וכל כך פוחדת לא להצליח. אני לא יודעת עד כמה אצליח להתמודד עם עוד תלמידה שהיא חלק משגרת היום- יום שלי, ולא כזו שבאה מידיי פעם לדבר, מבחינה רגשית. זה כל כך כואב מהצד לראות איך הילדים המדהימים האלה פוגעים בעעצמם, ולעת שאני לא באמת עוזרת. מה אתם הייתם מציעים לי כדי לעזור לה באמת? איך הייתם מציעים לי לעזור לכל מי שפונה אלי ומדבר איתי בגילוי לב, אבל לא מוכן לדבר עם היועצת? אשמח לעזרה שלכם, במיוחד מצד מי שסובל מהפרעות אכילה, ויכול אולי לדעת טוב יותר מה היה עוזר לו. תודה

מחנכת יקרה , קראתי את הודעתך ולא האמנתי למה שקראתי . וזה במובן הכי טוב שיכול להיות . בתור אחת שחוותה ה"א מגיל 15 ( היום אני קרוב ל20 ) וידעה יפה מאוד להסתיר את זה מהסביבה ( כולם כולל כולם לא ידעו על זה ,עד ששיתפתי חברה שגם לה היו בעיות של ה"א ), ובתור אדם דיי ציני שדיי מודע למצב החינוך המדרדר לצערי הרב , אני באמת שמחה כל כך לשמוע שיש עוד כמה אנשים טובים באמצע הדרך ... עוד מנהיגה פתוחת ראש , ועוד אשת חינוך שמוכנה לצאת מן המעגל הזה שכל כך קל להישאב אליו שנקרא "הבועה שלנו" . העיוורון הזה שדבר כזה קיים אבל "לא למישהו שאני מכיר ..." רחוק משהו . ככה רובינו נוטים לחשוב . עד שהפצצה נוחתת לנו בפרצוף , ולצערי זה מגיע לפעמים לדרגות מאוד קשות שפשוט בלתי נמנע להגיד "אם רק היינו יכולים למנוע ממנה/ממנו את כל זה .... אולי ...." תראי עצם זה שאת משמשת מקור לאוזן קשבת . זה כבר משהו . זה המון . את לא מבינה כמה זה נחוץ להם . כמה זה חשוב . לדעת שיש מישהו שם שתומך ומבין ודואג ולא שופט או מבקר . וזה הכי חשוב - שלא תשפטי אותם . שלא תבקרי אותם ,שלא תטילי מרות , תטיפי מוסר - כי כל אלה פשוט לא יועילו ואף לרוב רק יחמירו ויגרמו לתוצאה הפוכה . אני מבינה שמבחינתך זה נראה כאילו אינך עושה דבר . ואת רוצה לממש את כל הרצונות והתקוות שלך בשביל אותה ילדה אבל את חייבת- חייבת להבין שהדבר מורכב מכפי שהוא נראה על פני השטח ושכרגע מה שאת עושה זה הכי חשוב . להיות סבלנית , להיות עם יד על הדופק , לתת להם מקור לשתף ובעיקר להקשיב . מחנכת יקרה , יש כל כך הרבה מקרים של ה"א אצל בני נוער שאני כבר לא יודעת אם זה הפך למגיפה או לתופעה חברתית אופנתית משהו ... אני רואה בנות כמוני וכמו חברות שהיו לי שמועדדות אחת השנייה להצליח בדיאטות רזון , שמתחילות דיאטות "תמימות" לחלוטין ועד מהרה זה מדרדר לדילוג על ארוחות, לזריקת האוכל שאמא הכינה להם , לשקר לאחרים שאכלת , לספורט מטורף וכמובן להקאות ולצומות . והדרך משם הופכת תלולה יותר ויותר . ואני יכולה להגיד לך שזה לא באחוזים בודדים . זה לא הסטטיסטיקה של פעם או אפילו של היום . מה שקורה בשטח הרבה יותר חמור . כי לא ממש מזהים את אלה שכבר בדרך לשם . את הבנות שמתמכרות לדיאט קולה , שכל היום עם מסטיק נטול סוכר , שמחליטות לדלג על ארוחת בוקר "כי הם לא רעבות" או שלא אוכלות ליד אנשים .... ואני יכולה להמשיך ולהמשיך ולהמשיך עד אינסוף . כי אני הייתי שם . ואני היום , אחרי שכבר אני לא בולימית מעשית אבל בהחלט יש לי מחשבות ויצרים של ההפרעה , מבינה את זה אפילו יותר טוב . אני זיהיתי אז ויותר היום איך בכל מקום יש בנות ובנים , יותר ויותר שלאט לאט רוצים להיכנס למעגל שהפך טרנדי מתמיד . יקרה , הלוואי והיו עוד אנשי הוראה וחנוך כמוך . אבל את עושה את שלך . את אינך אשת מקצוע או מומחית לעניין . אינך יכולה ליטול את תפקיד המטפלת שלהם , הפסיכולוגית , התזונאית , הרופא . ואת יכולה לעשות רק את אשר שביכולתך . אם הילדה /ילד בעלי ה"א שיתפו את ההורים , או בן משפחה אחר , הציעי להם לגשת לטיפול . תדגישי את העניין של סוגי טיפול שונים ומגוונים . שלל טיפולים שונים שמתאימים לכל אחד . רק צריך לנסות . אם לא שיתפו הורה , נסי לבדוק מדוע לא שותפו ההורים . מה שבטוח אל תלחצי ואל תעשי זאת בעצמך . מצב של ה"א זה גם סוג של הרס עצמי מכוון ביותר , גם אם לא במודע בהתחלה , אבל זה יכול לגרור תוצאות לא טובות . מאוד להיות זהירה , מאוד להיות קשובה לרגשותיהם . סבלנות זה שם המפתח . אי אפשר לכפות דבר על איש . על אחת כמה וכמה על מישהו עם ה"א . כי המחלה שולטת בדרכי המחשבה , וגורמת לחשוב שהכול בסדר , אני עדיין בשליטה . והם יגידו לך את זה וישכנעו אותך בצורה הכי משכנעת שיש . הציעי להם לפנות לפורום . אולי כאן ישכנעו אותם לפנות לעזרה , וגם הם ישיגו הקלה מעצם הדיבור על הנושא בלי מסכות ובלי העמדות פנים . מחנכת יקרה , עבודת קודש את עושה מעצם זה שאת שם עבור הילדים האלה . זאת מתנה אדירה שלצערי היא לא מנת חלקם של רוב בני הנוער בישראל . כל הכבוד על העירנות , הרגישות הרבה , והרצון הענקי לעזור . אמפתיה גדולה שוררת בך . ועל זה יש לי הרבה כבוד והערכה . אנחנו כאן בשבילך לכל שאלה אשר תרצי ותפני , יש כאן את הילה ודינדין המדהימות שמנהלות את הפורום הבאמת מיוחד הזה שמחזק אנשים מכל הסוגים והגילאים עם כל סוגי ה"א . אפשר להמליץ על אנשי מקצוע באיזור אם תצטרכי . וכמובן שאם תרצי שאלה כללית או הפנייה לחומר מקצועי - גם כן . אני מוכנה לדבר עם תלמידייך ברצון ובכיף , ולענות על כל שאלה בלי שום מעצורים . וגם אם לא יחליטו לגשת לכאן , היי שם . והקשיבי . עם סבלנות . זה מה שחשוב . כל הכבוד שוב , מחכה לשמוע ממך ... תמי נ.ב. סביר להניח שיעדיפו לדבר איתך אם "יצא לך שם" של אחת שתומכת ומבינה בנושא ואילו היועצת מבחינתם היא "זרה" כביכול ועל כן יותר קשה לגשת עלייה . זה מובן וזה ברור . וזה מה שרוב מי שמחליט לחלוק עושה . זה גם השלב הראשון להחלמה שלהם . זה אומר שהם רוצים עזרה . עצם זה שהם פנו אלייך גם אם לא ישירות . זה בהחלט אמור לעודד אותך . כי זאת נק' האור שלהם .

תמי יקרה, תודה על המילים החמות והמחזקות. מצאתי את עצמי בחרדה לקראת התמודדות נוספת עם מקרה חדש, אבל גרמת לי להבין שיש לי היכולת לסייע ולו רק בהיותי כתובת ואוזן קשבת. אני שמחה שמצאתי את הפורום, כי אני בטוחה שאזדקק לעזרה רבה. ודינדין- תודה גם לך. התלמידה מטופלת במרפאת מתבגרים עירונית, מטופלת כבר שנה ללא שום שינוי משמעותי (אולי מלבד זה שהיא עוד חיה...). תלמידים סיפרו לי כמה שזה לא רציני וזה הכי מקומם- שיש מערכות שאמורות לטפל, ואפילו בהגדרה הן כתובת בשבילי להפנות לשם מתבגרים בעלי ה"א, אבל שום דבר לא ממש נעשה, אין שיפור ולעיתים יש החמרה. זו הסיבה שהרשיתי לעצמי להתנות שיוני כתנאי כניסה לכיתה, וגם ברמה הסמלית- אני מתכוונת לעשות הרבה למענך, תעשי גם את משהו למעני.

מחכנת יקרה יפה ששמת לב למצוקת התלמידים ויש לך נכונות גם לסייע להם זה נהדר אך דעי דבר אחד..הינך יכולה להוות אוזן קשבת לתת עצה ולהתנות בעלייה במשקלאבל התלמיד/ה לא תמיד יכולים לעמוד בכך עלייה במשקל אצלם בראש זה שווה למוות או שאני נשאר רזה או שכלום לא!!! זה גם לקיחת סיכון..מה שכן...אני חושבת שבגלל שהם יכולים ורוצים להיםתח אלייך את צריכה להפנות אותם לעזרה לא בהכרח ליועצת שאיני יודעת עד כמה היא יכולה לעזור להם הם זקוקים לעזרה מקצועית..נפשית ופיזית שאין מסגרת בי"ס שיש לו כזה דבר לפחות לא בעניין הזה..לכן..את יכולה להוות נתיב מקשר עם ההורים כמובן בהסכמת התלמיד ולחפש טיפול מתאים אם את חפצה בלעזור.. אחרת זה לא יכול לעזור עד כדי עשייה של ממש הפרעת אכילה לא מסתיימת ב"סיכמנו" וזהו יש עבודה פנימית על המון דברים עולם מלא ראייה של חיים וכל מקרה לגופו..הפרעות אכילה מצריכות טיפול וככל שיקדם כך ייטב.. זה נפלא שיש אוזן קשבת..אז העצה שלי היא לנתב זאת לעזרה מקצועית!! יום נפלא וכל הכבוד דינדין

ב"ה לכי עם זה למשרד החינוך והציעי שם להכניס למסגרת הלימודית תכנית שתסייע לבנות מאלה שאת מתארת את כל התגבור והכלים איך להתמודד עם ההפרעה במסגרת היותן תלמידות ויש מה לעשות עם זה כדי להעניק להן כלים שהן עצמן לא יכולות לרכוש בביתן כמו כל שיעור אחר. כוח שלך במסגרת החינוכית רב יותר מזה שלנו במסגרת הפורום ולאור ההצלחה שלך על אחת כמה וכמה אני בטוחה שאני ודין דין נשמח לגבות אותך שכן לא פחות העובדות הסוצייאליות בבית הספר אם יש להן שכל כי לא תמיד יש להן ואם להתוודות לאמת להפתעתי הרבה בד"כ אין להן והלוואי והיה קצת מעבר לאגו (אני אומרת את זה על בסיס עובדות מצערות) והלוואי ויגבו אותך בעניין. אספי חיזוקים ותגובות כתובות מתלמידות/ים שהיו רוצים/צות בכך ומי יודע אולי זה יעשה את שלו סוף סוף...לכי עם זה גבוה... יש לך פה שליחות זה חשוב יותר משעורי הסטוריה האמיני לי. חשבי על זה.... אני מחזקת אותך ... המון אהבה :-)