וידוי
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה - תמיכה
אז ככה, לכבוד יום ההולדת ה-8 לאנורקסיה שלי באתי להגיד שלום מתאר לעצמי שלא הרבה מכירים אותי כאן כי הייתי פעיל פה בפורום לפני הרבה זמן . לפני 8 שנים, בכיתה ט' חזרתי הביתה לנר ראשון של חנוכה והחלטתי שאני עושה דיאטה, אמנם לא הייתי שמן אבל הייתי מלא, וקצת מדוכא... זה התפתח וגדל כמו כדור שלג והוספתי לזה עוד כל מיני "הפרעות" (OCD וכאלה...) וכיום אלו החיים שלי. זה ארוך בשביל להסביר את זה בכמה שורות אבל אני חי בשביל האוכל והספורט - לא עובד לא לומד (התחלתי השנה אוניברסיטה ואחרי 3.5 שבועות כבר הייתי בחוץ... מרצוני) כלוווווווווום כשאני גולש באינטרנט זה לאתרי בריאות וספורט כשאני קורא (אם בכלל... אין לי סבלנות) זה רק דברים שקשורים לאוכל ולספורט. בעצם- לפעמים אני קורא גם את הכותרת הראשית בעיתון של סופ"ש.... וואווו.... אני מאושר ושמח (רוב הזמן) אבל אין לי חיים. בעצם יש לי חיים, בודדים, בלי אף חבר לדבר איתו, הפלאפון שלי דולק כל הזמן וברשימת 10000 השיחות הנכנסות האחרונות תמצאו אולי 2אנשים שהם לא "אבא / אמא / בית" ולפעמים גם סבתא... אני יכול להשאר שבוע שלם בבית בלי לצאת (אני מתאמן כל יום - בבית)... אולי לפעמים למכולת כדי לקנות ירקות וגבינה לבנה 3% לא הגזמתי באף מילה, זה לא היה שיר פיוטי או משהו כזה, רק סיכום מצב. מה תגידו לי? ללכת לפסיכולוג? דיאטנית? פסיכיאטר? פחחחחחחחחחח בכסף שההורים שלי שפכו על טיפולים יכולתי לקנות פרארי.... שלוש נקודות (...) אמרה לי שבוע שעבר בצדק רב: מתי שזה מחלה - הולכים לפסיכולוג, אבל מתי שזה כבר נהפך לאורח חיים.... זה משהו אחר עובדה שגם הפסיכולוג שלי (מגיל 17, אני בן 22) אמר לי - "תשמע, כל מה שאני יודע - אתה גם יודע, אין לי מה לחדש לך" - והוא יודע המון.... זהו לבינתיים מקווה שיהיה לכם חג אורים שמח ותאכלו הרבה סופגניות (כן בטח...) אוהב את כולכם ושולח נישוקים וחיבוקות שבת שלום
עצוב לי שזה המצב שלך אני מבינה אותך כ"כ הדברים שאמרת לא זרים לי כלל דרך אגב מה גרם לך לעזוב את הלימודים? חוסר מוטיבציה? המקצוע??? תספר לי...... אני אגיד לך למה אני מבינה אותך ...אני כמוך אחרי השרות לאומי התחלתי לזייף בעבודות משהו שלא מתאים לי ...אני רגילה להיות יציבה בעבודות ורצינית לאורך זמן אך הגעתי למצב של ייאוש של אין לי כח לחיות לפי תכתיבי החברה....לא בא לי לעבוד לא בא לי ללמוד....רוצה לשבת רגל על רגל ולא לתת לחיים לחלוף להם על פניי בזמן שאני קורעת את התחת בעבודה...במשך כמה חודשים עבדתי מעט ופשוט רציתי חופש כמובן שנכנסתי לדכאון עמוק יותר מצד אחד כי הייתי צריכה להתרגל לא לעבוד כ"כ הרבה ולתת לעצמי את האפשרות לנוח קצת מהחיים המלחיצים והטובעניים ונוסף לכך לא ידעתי לאן פניי מועדות ומה צופה לי העתיד ..כמובן שהבנתי מתישהו שאני צריכה לעשות מעשים בכדי שדברים יתחילו לזוז אך היה לי קשה לצאת מהמקום הנוח הזה ולפעול.... מה שאני רוצה לומר לך זה שאתה פשוט מפחד לא רק מפחד אלא מבועת מהחיים כי אנחנו בגיל כזה (אני בת 23 עוד מעט) שאנחנו מאוד מבולבלים ומחפשים את עצמנו....אני אמשיך לדבר איתך בהמשך כי אני חייבת לעוף עכשיו לעבודה ...אז ביי מאמי לבינתיים לא סיימתי את ההודעה אני אמשיך במועד מאוחר יותר ביי אהוב.....
עצם העובדה שאת כותב "בנתיים" זה כבר תקווה בעיני לפחות!! שנית...כנראה שהפסיכולוגים האלו לא היו בשבילך מדוע לא פנית לטפול אחר? סוג אחר? אולי נוח לך שההורים שלך דואגים לך וזה המצב...אתה אוהב את זה ששמים אותך בקטגוריה "חולה" שאין לו תקנה!! זה גם סוג של בעיה..יש אנשים שכל כך הטמיעו את ההפרעה רק בשביל העובדה..שיתייחסו אליהם וידעו שזה המצב ואין דרך חזרה למרות שיש!!! חבל לי שמרימים ידיים אבל זו בחירה שלך!!! היית יכול לפנות לטיפול אלטרנטיבי..משהו בסגנון אחר!!! שמחה לשמוע ממך.. המון כוח נשיקות..דינדין
נכנסתי במקרה או שלא במקרה וריאתי את ההודעה שלך... באמת שגדול ממילים כל מה שיש לי להגיד לך. כל כך מבינה, כל כך שותפה, אבל ב"ה ממקום אחר. הלוואי שתגיע בקרוב גם אתה למקום אחר. אתה מוזמן אם בא לך לעדכן ולשתף במייל או פה (יותר כיף כשיש מישהו שמכיר אותך קצת ) ובינתיים שיהיה חג שמח ושתמצא בו נקודות אור. ותמשיך להאמין שבסוף גם לך יקרה נס. חושבת עליך ושולחת חיזוקים עד כמה שאפשר
אין לי את המייל שלך.... בכל זאת עבר מאז המון זמן
